בשתי משניות קודם לכן, במשנה ד', עמדנו על כך שכאשר נטמאה הפרוכת, המקום שבו מטבילים אותה נקבע לפי דרגת הטומאה שנטמאה בה. משנתנו ממשיכה יסוד זה, אך עוסקת בבשר קודשי הקודשים - בשר שחייב להישאר בעזרה ואינו נאכל אלא בתוכה.
הכלל הוא שדבר שנטמא נשרף במקום שבו הוא נאכל בדרך כלל, וכלשון הרעיון: "כל שנפסל בקודש, שריפתו בקודש" - כלומר, שריפתו נעשית בקודש.
דעת המשנה:
בשר קודשי קודשים שנטמא, ארבעה מקרים בו, לפי שני חילוקים:
דרגת הטומאה: בין שנטמא באב הטומאה - טומאה חמורה, ובין שנטמא בוולד הטומאה - טומאה קלה.
מקום הטומאה: בין שנטמא בפנים העזרה ובין שנטמא בחוץ.
בכל המקרים הללו שורפים אותו בתוך העזרה, למעט מקרה אחד: אם נטמא באב הטומאה בחוץ. מאחר שזו טומאה חמורה, אין מכניסים אותו אל העזרה כדי לשרפו שם. אך אם נטמא באב הטומאה בתוך העזרה, אף שזו טומאה חמורה, עדיין שורפים אותו בתוך העזרה.
הדעה החולקת:
לדעה החולקת, בכל ארבעת המקרים שורפים אותו מחוץ לעזרה, ומקרה אחד בלבד יוצא מן הכלל: כשנטמא בוולד הטומאה - טומאה קלה - ובתוך העזרה עצמה. במקרה זה אין צורך להוציאו החוצה. אך אם נטמא בוולד הטומאה בחוץ, אין מכניסים אותו פנימה, אף שמדובר בוולד הטומאה בלבד.
לסיכום: משנתנו קובעת את מקום שריפתו של בשר קודשי קודשים שנטמא, על יסוד הכלל שכל שנפסל בקודש - שריפתו בקודש. לדעה הראשונה שורפים בעזרה בכל המקרים, למעט אב הטומאה שאירע בחוץ; ולדעה החולקת שורפים בחוץ בכל המקרים, למעט ולד הטומאה שאירע בפנים.