במשנה הקודמת דנו במעמדם של הכלים הנמצאים בירושלים. משנתנו ממשיכה בעניין זה ועוסקת באופן ספציפי בסכין המשמשת לשחיטה שנמצאה, וכן בכמה הלכות הדומות לה.
סכין שנמצאה בארבעה עשר בניסן:
סכין שנמצאה ביום הארבעה עשר בניסן, הוא היום שבו שוחטים את קרבן הפסח - "שוחט בה מיד". כדי להבין את החידוש שבדבר, יש להקדים: אף על פי שכלים הנמצאים בירושלים אינם טמאים בדרך כלל, ואין אנו מניחים שהסכין טמאה, מכל מקום בענייני קודשים נוהגים זהירות נוספת ומקפידים להטביל את הכלים לפני השימוש בהם.
ואף על פי כן, בסכין שנמצאה בארבעה עשר בניסן, יום שבו הכול שוחטים את קרבן הפסח, מותר להשתמש מיד. הטעם: ניתן להניח שהאדם שאיבד אותה הטבילה ביום שלפני כן, כדי שתשקע החמה והיא תיטהר בהערב שמש של הלילה הקודם, ובכך תהיה כשרה לשחיטת קרבן הפסח באותו יום. הנחה זו סבירה, שכן רבים המה העושים כן.
לעומת זאת, אם נמצאה הסכין ביום השלושה עשר, יום לפני מועד שחיטת הפסח - "שונה ומטביל". אף שקרוב לוודאי שהוטבלה, יש להטבילה שוב, שכן ייתכן שטרם הוטבלה במקווה. ההטבלה נעשית כדי שבאותו לילה, בכניסת הארבעה עשר, תיטהר בהערב שמש.
דין הקופיץ:
הקופיץ הוא סוג של גרזן, כלי שנועד לשבור את העצמות ולחתוך חיתוך גס יותר, דרך העצמות והאיברים של הבהמה השחוטה - כלי של קצבים. בכלי זה, אף אם מבקשים להשתמש בו לשחיטה, שנינו שבין שנמצא בשלושה עשר ובין שנמצא בארבעה עשר - יש להטבילו שוב.
הטעם שאף בארבעה עשר אין סומכים על הטבלה קודמת: אין ודאות שהקופיץ הוטבל לפני הארבעה עשר, שהרי אין דרכו לשמש לשחיטה אלא לשבירת עצמות הבשר, ובקרבן פסח הרי אסור לשבור את העצמות. ממילא מסתבר שלא השתמשו בו לצורך קרבן הפסח.
קושיית הגמרא - קרבן החגיגה:
מקשה הגמרא: אכן בקרבן הפסח עצמו לא היה שימוש בקופיץ, אך יחד עם קרבן הפסח היו מביאים לעיתים קרובות קרבן חגיגה בארבעה עשר אחר הצהריים, ובקרבן החגיגה מותר לשבור את העצמות. אם כן, מדוע לא נניח שהקופיץ הוטבל בשלושה עשר, כך שהיה לו הערב שמש והוא כשר לשימוש לצורך החגיגה בארבעה עשר?
תשובת הגמרא - מקרה הנשיא:
מבארת הגמרא כי המשנה עוסקת במקרה ייחודי: הנשיא - בין המלך ובין נשיא הסנהדרין - היה נטוי למות בשלושה עשר בניסן. וההלכה היא שאם הנשיא מת, כל כלל ישראל מחויבים להשתתף בלווייתו, ועלולים להיטמא בכך, ואז יביאו את קרבן הפסח בטומאה - דבר המותר במצב זה.
נמצא שהמצב מוטל בספק: אין יודעים אם ימות אם לא, וממילא אין יודעים אם יהיה צורך להטביל את הכלים. וכאן נחלקים שני הכלים:
הסכין: ודאי יהיה בה צורך, שהרי בלא סכין אין שחיטה. יש כאן אפוא ספק אחד בלבד - שמא ימות הנשיא, ואז לא יהיה צורך בהטבלה, שכן יהיה מותר להשתמש בכלים טמאים כשכולם טמאים. מכיוון שיש רק תוצאה אפשרית אחת שתפטור מן ההטבלה, אדם ילך ויטביל את הסכין בשלושה עשר.
הקופיץ: כאן כרוכים שני ספקות - שמא אין צורך בהטבלה משום שהקרבן יובא בטומאה, ושמא אין צורך בקופיץ כלל משום שלא יובא קרבן חגיגה. קרבן חגיגה אינו מובא בכל המקרים: אף אם לא ימות הנשיא, קבוצה קטנה של אנשים אינה זקוקה לו, שהרי החגיגה באה להשלים את הבשר כשאין בו די, ובקבוצה קטנה אין בכך צורך.
לפיכך בקופיץ יש סיבה להניח שלא הוטבל, ומחמת שני הספקות יש להטבילו שוב אף בארבעה עשר.
ארבעה עשר שחל בשבת, ומציאה בחמישה עשר:
ממשיכה המשנה: אם חל הארבעה עשר בשבת, מותר לשחוט מיד אף בקופיץ. הטעם: אין אדם מטביל כלים בשבת, ולפיכך מניחים שבעל הכלי הקדים ודאג לכך והטבילו בשלושה עשר. ואף שאין אדם יכול להביא קרבן חגיגה בשבת שהיא הארבעה עשר, מניחים שטיפל בהטבלה מראש כדי שיוכל להשתמש בקופיץ לקרבנות אחרים בחמישה עשר.
וכן אם נמצא הכלי בחמישה עשר, שהוא יום טוב, מותר לשחוט בו מיד, אפילו בקופיץ, שהרי אף ביום טוב אין מטבילים כלים, ואם כן ודאי הוטבל מבעוד מועד.
קופיץ המחובר לסכין:
בכל מקרה, קופיץ המחובר לסכין - דינו כדין הסכין. לפיכך גם במקרה הרגיל, כשנמצא בארבעה עשר שחל בתוך השבוע, שבו הסכין כשרה לשימוש מיד מפני שניתן להניח שהוטבלה ביום הקודם לצורך קרבן הפסח - הרי אם הקופיץ מחובר אליה, אנו אומרים שאותו דבר אירע גם לו: הוא הוטבל יחד עם הסכין ביום הקודם, בשלושה עשר, ולפיכך הוא טהור וכשר לשימוש בארבעה עשר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי סכין שנמצאה בארבעה עשר בניסן כשרה לשחיטה מיד, מתוך הנחה שהוטבלה ביום הקודם לצורך קרבן הפסח, ואילו סכין שנמצאה בשלושה עשר טעונה הטבלה נוספת. בקופיץ, שאין דרכו לשמש לשחיטה אלא לשבירת עצמות, יש להטביל בשני הימים - וזאת משום שהמשנה עוסקת במקרה שהנשיא היה נטוי למות, ובקופיץ קיימים שני ספקות (שמא יובא הקרבן בטומאה, ושמא לא יובא קרבן חגיגה כלל) לעומת ספק אחד בסכין. עוד למדנו שבארבעה עשר שחל בשבת ובחמישה עשר שהוא יום טוב, שאין מטבילים בהם כלים, מותר להשתמש מיד אף בקופיץ, וכן שקופיץ המחובר לסכין דינו כדין הסכין.
מכאן נלמד עד כמה תלו חכמים את דיני הטהרה בחזקות ובהנחות המבוססות על דרך התנהלותם של עולי הרגל והשוחטים במקדש, ובחלק הבא נמשיך בעיון בהלכות המשנה.