כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, בפרק הרביעי של מסכת טהרות נקבע כי כלים הנמצאים - חזקתם טמאה, ויש להניח שהם טמאים. ירושלים, לעומת זאת, יוצאת מכלל זה, ובכך עוסקת המשנה שלפנינו.
שיטת רבי מאיר:
המשנה מחלקת בין שני מקומות: "כל הכלים הנמצאים בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה - טמאין, דרך עלייה - טהורין". יסוד החילוק נעוץ בכך ש"שלא כדרך ירידתן עלייתן" - לבית הטבילה היה מעבר כניסה אחד היורד אל המקווה ומעבר יציאה אחר, ולא יצאו באותה הדרך שבה נכנסו. הטעם לכך: לא רצו שהטמאים והטהורים יֵצאו מאותו אזור, שמא יבואו במגע זה עם זה.
כלים הנמצאים בדרך הירידה: במקום שבו יורדים הטמאים אל המקווה - יש להניח שהם טמאים, ואף בירושלים.
כלים הנמצאים בדרך העלייה: באזור היציאה מן המקווה - טהורים, שכן מן ההקשר עצמו מוכח שבאו מידי הטהורים העולים מטבילתם.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי אומר "כולן טהורין" - ואפילו הנמצאים בדרך הירידה אל המקווה. הטעם: לא גזרו על ספק כלים בירושלים. אף שמדובר בכלי שאין מקורו ידוע, ואין ידוע אם הוא טמא או טהור, לא עשו על כך גזירה. זוהי, אם כן, הלכה מיוחדת בירושלים: אף שזהו ספק כלי, טהור הוא, ואף בדרך הירידה.
הכלים היוצאים מן הכלל:
לדעת רבי יוסי הכול טהור, "חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה המיוחדין לקברות":
הסל: סוג מסוים של סל.
המגריפה: כעין מגרפה.
המריצה: כלי ברזל שהיה לו חוד חד מאוד, שבו היו משתמשים לפירוק אבנים לצורכי קבורה.
הסיבה שכלים אלו נחשבים טמאים היא שמדובר בגרסאות של כלים אלה המיועדות ומתוכננות מתחילתן לעבודה בבתי קברות ובאזורי קבורה. משום כך אפשר להחזיקם בטמאים אף בירושלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שירושלים יוצאת מכלל החזקה שכלים הנמצאים טמאים. לדעת רבי מאיר, הנמצאים בדרך הירידה לבית הטבילה טמאים והנמצאים בדרך העלייה טהורים, שכן דרך הירידה ודרך העלייה נפרדות זו מזו כדי שלא יתערבו טמאים וטהורים. לדעת רבי יוסי כולם טהורים, שלא גזרו על ספק כלים בירושלים, למעט הסל, המגריפה והמריצה המיוחדים מעצם עשייתם לעבודת הקברות.