במשנה הקודמת למדנו על תקנה שהתקינו בית דין: אדם המוצא בהמה, ולאחר שנקבע לאיזה קרבן היא ראויה להיקרב, הנסכים של אותו קרבן מובאים מן הציבור - מתרומת הלשכה - ולא מן המוצא עצמה.
על כך בא רבי שמעון ואומר: "שבעה דברים התקינו בית דין" - שבע תקנות תיקנו בית דין, ובמיוחד בענייני נסכים ומנחות והנלווה להם - "וזה אחד מהן". כלומר, ההלכה שבמשנה הקודמת, שהנסכים של בהמה שנמצאה ונקבע לאיזה קרבן היא ראויה יובאו מתרומת הלשכה, היא הראשונה מבין שבע התקנות שנימנו כאן. מכאן נמשיך למנות את השאר.
נכרי ששילח עולתו ממדינת הים:
"נכרי ששילח עולתו ממדינת הים" - נכרי השולח את קרבן העולה שלו מעבר לים, "ושילח עמה נסכים". אין הכוונה לנסכים עצמם, כלומר ליין, לסולת ולשמן ממש, שהרי אלו יהיו טמאים, אלא לכספי הנסכים שנשלחו עם הקרבן. אם שלח עמה את הכספים - "קרבים משלו", והנסכים מובאים מאותם כספים. "ואם לאו" - אם מסיבה כלשהי שלח את קרבן העולה בלבד ולא שלח נסכים - "קרבים משל ציבור", וזו תקנת בית דין שהנסכים יובאו מכספי תרומת הלשכה.
גר שמת והניח זבחים:
התקנה הבאה: "וכן גר שמת" - גר שהתגייר ומת, ולכאורה מת בלא יורשים, "והניח זבחים" - השאיר אחריו בהמות שהוקדשו כבר להיות קרבנות. גם כאן אין לו יורשים שיביאו את הנסכים מטעמו. אם הפריש נסכים עם הקרבנות עוד בחייו - "קרבין משלו", והנסכים מובאים ממה שהפריש. "ואם לאו" - "קרבין משל ציבור", ותקנת בית דין היא שיובאו מן הציבור, מתרומת הלשכה.
מנחת חביתין של כהן גדול שמת:
המקרה הבא עוסק במנחת חביתין, שהיתה מובאת בכל יום על ידי הכהן הגדול - מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. המשנה דנה בכהן גדול שמת לאחר שהביא את מחצית הבוקר ובטרם הביא את מחצית הערב, ומלמדת שהתנו בית דין תנאי: החצי השני יובא מן הציבור.
תנא קמא (רבי שמעון): תנאי בית דין הוא שהמחצית השנייה תובא מן הציבור.
רבי יהודה: חולק ואומר שהיורשים הם המביאים את המחצית השנייה.
אך הכל מסכימים לקביעה האחרונה: במקרה זה אין מביאים מחצית נוספת בלבד, אלא את מנחת החביתין השלמה. אין נוהגים כדרך הרגילה, מחצית בבוקר ומחצית אחר הצהריים, אלא מה שדרכו להיקרב בבוקר ואחר הצהריים מובא כולו יחד אחר הצהריים כהשלמה - בין אם הוא מובא מן היורשים לדעת רבי יהודה ובין אם מן הציבור לדעת התנא קמא. דין זה נלמד מן הפסוקים.
ביאור הגמרא - החזרת ההלכה למקומה:
הגמרא מבארת כי לדעת התנא קמא, שהוא רבי שמעון, האומר שהיה כאן תנאי בית דין, למעשה החזירו בית דין את ההלכה למקומה. שכן מן התורה הדין הוא שמנחה זו תובא מן הציבור, וזו ההלכה המקורית הנלמדת מן הפסוק "חוק עולם" - מן העולם, מן הציבור. הבעיה היחידה היתה שבמצבים שבהם התארך הזמן עד לבחירתו ומינויו של כהן גדול אחר במקומו, נעשה הדבר קשה ללשכה לשאת בהוצאה, ולפיכך תיקנו שהיורשים יביאו את המנחה. אולם כשראו שהיורשים מתרשלים בכך, החזירו את הדבר לדין התורה המקורי. זו תקנת בית דין שאליה מתייחסת משנתנו: שהמנחה תובא מן הציבור, כפי שהיה מעיקר הדין.
לסיכום: במשנה זו מנה רבי שמעון את שבע התקנות שהתקינו בית דין בענייני נסכים, ולמדנו מהן: תקנת הנסכים של בהמה שנמצאה, הבאים מתרומת הלשכה; נכרי ששילח עולתו ממדינת הים - אם שילח עמה כספי נסכים קרבים משלו, ואם לאו משל ציבור; גר שמת והניח זבחים - אם הניח נסכים קרבים משלו, ואם לאו משל ציבור; ומנחת חביתין של כהן גדול שמת לאחר הבאת מחצית הבוקר, שלדעת התנא קמא מובאת מן הציבור ולדעת רבי יהודה מן היורשים, ולדברי הכל מובאת בשלמותה בפעם אחת. עוד נוכחנו כי לדעת רבי שמעון לא חידשו בית דין דין חדש, אלא החזירו את ההלכה לעיקרה מן התורה.