במשימה הקודמת דנו במקרה שבו אדם מוצא בהמה מחוץ לירושלים, ובמה שניתן להניח לגבי אותה בהמה - לאיזה סוג של קרבן היא מיועדת. המשימה שלפנינו עוסקת בשאלה אחרת: מהו מעמדו, ובעיקר מהי אחריותו, של האדם שמצא אותה.
האחריות שהוטלה בתחילה על המוצא:
המשנה מלמדת כי בתחילה היו לוקחים משכון ממוצאי הבהמות הללו, עד שיהיה אותו אדם מוכן להביא עמה את הנסכים המלווים את הקרבן:
המנחה - הבאה עם הקרבן.
ניסוך היין - המתלווה אליו.
כלומר, המוצא הוחזק כאחראי: מרגע שמצא את הבהמה והוא עתיד להקריבה כקרבן המתאים לה, עליו לשלם גם עבור נסכיה.
מה גרם לשינוי?
בפועל, אנשים חדלו לטפל בבהמות שמצאו. הם היו מניחים אותן ובורחים, מבקשים שלא יהיה להם כל קשר עמן, שכן לא רצו לשאת באחריות ולקחת על עצמם את ההוצאה של תשלום הנסכים הבאים יחד עם בהמה שאינה שלהם כלל, ואשר כל תפקידם הוא להביאה כקרבן.
תקנת בית הדין:
מפני כך התקינו בית הדין תקנה: הנסכים - המנחה והיין המלווים את הקרבן - יבואו מכספי הציבור, מתרומת הלשכה. הציבור הוא שנושא באחריות זו, ומתוך כך יהיו אנשים מוכנים יותר לטפל בבהמות שנמצאו ואפשר שהן קרבנות.
לסיכום: למדנו כי בתחילה הוטלה על מוצא הבהמה האחריות להביא עמה את נסכיה, ולשם כך נלקח ממנו משכון. משהתברר שהדבר גורם לאנשים להימנע מן הטיפול בבהמות ולעזוב אותן, תיקנו בית הדין שהנסכים יבואו משל ציבור - מתרומת הלשכה - ובכך הוסרה המניעה מלטפל בבהמות שנמצאו.