שקלים פרק ז, משנה ג. בשתי המשניות הקודמות בפרק זה עסקנו במעות שנמצאו במקומות שונים, ובשאלה מה יש להניח לגבי ייחוסן ומקורן. משנתנו דנה בבשר: כאשר נמצא בשר במקומות שונים בבית המקדש או בירושלים, איזה סוג קרבן ניתן להניח שהוא?
"בשר שנמצא בעזרה":
העזרה, חצר בית המקדש, היא המקום שבו קדשי קדשים נאכלים ומוקרבים. לפיכך מחלקת המשנה:
"איברין" - עולות. אם נמצאו איברים שלמים, ניתן להניח שהם מקרבן עולה, שכן את העולה חותכים לאיברים ולחתיכות הראויות להעלאה על גבי המזבח, ואין מבתרים אותה לחתיכות קטנות הראויות לאכילה, לפי שאינה נאכלת כלל.
"וחתיכות" - חטאות. אם הבשר מבותר לחתיכות קטנות לצורכי אכילה, ניתן להניח שהוא מקרבן חטאת. החטאת, אף שהיא מקדשי הקדשים ונאכלת בעזרה בלבד, נאכלת על ידי הכהנים, ולפיכך מבתרים אותה לחתיכות.
ואם נמצא הבשר בירושלים - ניתן להניח שהוא מזבחי שלמים, שהם קרבנות הנאכלים בכל ירושלים.
מדוע אין אוכלים את הבשר או מעלים אותו על המזבח?
אף שניתן להניח הנחות אלו לגבי זהות הבשר, אין היתר לאוכלו או להקריבו. שני טעמים נאמרו בכך:
היסח הדעת: כל בשר קודשים מחייב שמירה ותשומת לב מתמדת, שלא יארע בו פסול. משאבד המעקב אחריו ולא נתן בו איש את דעתו, נפסל בהיסח הדעת - מחמת חוסר תשומת הלב שניתנה בו.
ספק נותר: אין ידוע כמה זמן היה הבשר מונח שם, ושמא כבר נעשה נותר - עבר הזמן שבו מותר לאוכלו או להקטירו על המזבח, ונפסל מחמת כך.
מאחר שאין הכרעה בין הטעמים, ואף לפי הטעם השני אין ידיעה ודאית שעבר זמנו בפועל, קובעת המשנה: "זה וזה יעברו צורתו ויצא לבית השריפה" - כל סוגי הקודשים הללו, בין שנמצאו בעזרה ובין שנמצאו בירושלים, ימתינו עד שיהיה בהם עיבור צורה. עיבור צורה פירושו שמשמרים את הבשר עד לאחר זמן היתרו, כדי שיהיה ודאי נותר, ולאחר מכן מוציאים אותו לבית השריפה - המקום שבו שורפים קודשים שנפסלו. זו הדרך להבטיח שאכן נפסל לגמרי.
ראוי לציין כי אף על פי כן, זיהוי סוג הקרבן עדיין נוגע להלכה: משך ההמתנה אינו שווה בכולם, ועולה אינה צריכה להמתין זמן רב כשלמים.
"נמצא בגבולין":
בשר שנמצא מחוץ לירושלים:
"איברין" - נבלות. אם מדובר בחתיכות גדולות, איברים שלמים שאינם ראויים לאכילה כמות שהם, ההנחה היא שהבשר מבהמה שלא נשחטה כראוי. משום שלא טרחו לבתרו לחתיכות קטנות, מניחים שנפסל כנבלה - ואף באזור שכל תושביו יהודים.
"חתיכות" - מותרות. אם הבשר מבותר לחתיכות, הוא מותר, שכן ניתן להניח שנשחט כראוי. וכאמור, הדברים נאמרו באזור שכל תושביו יהודים.
ומוסיפה המשנה: "ובשעת הרגל" - בזמן יום טוב, שהבשר מרובה ואנשים אוכלים בשר הרבה, "אף איברין מותרין" - אף חתיכות גדולות ואיברים שלמים מותרים, לפי שמחמת ריבוי הבשר ייתכן שעדיין לא הספיקו לבתרו כראוי.
לסיכום: משנתנו קובעת כיצד לזהות בשר שנמצא לפי מקום מציאתו - בעזרה (איברים לעולה, חתיכות לחטאת), בירושלים (זבחי שלמים) ובגבולין (איברים כנבלה, חתיכות כמותרות, ובשעת הרגל אף איברים מותרים). כמו כן למדנו כי בקודשים שנמצאו אין היתר אכילה והקרבה - בין מחמת היסח הדעת ובין מחמת ספק נותר - אלא יעברו צורתם ויצאו לבית השריפה.