שקלים פרק ז', משנה ב'. אנו ממשיכים בנושא שפתחנו בו במשנה הקודמת: מעות שנמצאו, והדרך לקבוע מהיכן הגיעו - האם דינן חולין או מעשר שני.
"מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר":
מעות שנמצאו לפני הסוחרים המוכרים בהמות בירושלים - דינן מעשר שני לעולם, בין בזמן הרגל, שעה שהכל עולים לירושלים, ובין בשאר ימות השנה. הנחת המשנה היא שהמעות המצויות לפני מוכרי הבהמות הן מעות מעשר שני, שבהן היו רוכשים בהמות לאכילה בירושלים.
ומדוע אף בשאר ימות השנה? משום שעולי הרגל היו נושאים עמם מעות מעשר שני, וכאשר נותר בידם יותר משיעור צרכיהם בימי שהותם בירושלים, היו מניחים את היתרה אצל קרוביהם שבירושלים, והללו הוציאו מעות אלו במשך כל השנה.
ומדוע אין תולים שהמעות נפלו ממוכרי הבהמות עצמם? שהרי משעה שקיבלו המוכרים את המעות נעשו אלו חולין, שכן קדושת המעשר השני עברה אל הבהמות. הטעם הוא שהקונים מרובים על המוכרים, וכיוון שהלקוחות רבים מן הסוחרים, תולים אנו שהמעות באו מן הקונים ולא מן המוכרים - ולפיכך עדיין קדושת מעשר שני עליהן.
"בהר הבית - חולין":
מעות שנמצאו בהר הבית עצמו - דינן חולין. הלכה זו נאמרה אף בזמן הרגל, שבו רוב המעות שבידי האנשים הן מעות מעשר שני, משום שהולכים אחר רוב ימות השנה, שבהם אין רוב האנשים מחזיקים בידם מעות מעשר שני.
מעות שנמצאו בירושלים (שלא לפני סוחרי בהמה):
"בשעת הרגל" - מעשר: מעות שנמצאו בירושלים בזמן הרגל דינן מעשר שני, שכן באותה עת מצויות מעות מעשר בידי כל אדם.
"בשאר כל ימות השנה" - חולין: שכן זהו הרוב המצוי בידי האנשים בשאר ימות השנה.
ומדוע אין הולכים כאן אחר שאר ימות השנה, כדרך שנקטנו בהר הבית? משום שהמנהג היה לכבד את שוקי ירושלים, שבהם נמצאו מעות אלו, בכל יום ויום, וממילא כל מטבע שהיה מונח שם היה נמצא. מאחר שהשווקים נתכבדו, אין לתלות שהמעות נותרו שם ממוקדם יותר בשנה.
הר הבית, לעומת זאת, הולכים בו אחר שאר ימות השנה, שכן לא נהגו לטאטאו: הואיל והוא מקום גבוה ומנושב ברוחות, אין צורך לכבדו בפועל. אך המעות היו נשארות שם, ולפיכך ייתכן שהן משאר ימות השנה - שלא כבירושלים.
לסיכום: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר, מפני שהקונים מרובים על המוכרים, ומפני שמעות מעשר היו מופקדות אצל קרובי עולי הרגל ומוצאות במשך כל השנה. בהר הבית - חולין, אף בשעת הרגל, שהולכים אחר רוב ימות השנה, שכן אין הר הבית מתכבד והמעות נשארות בו. ובירושלים - בשעת הרגל הכל מעשר, שאז מעות המעשר מצויות בידי כל אדם, ובשאר ימות השנה חולין, כדרך שרוב המעות שבידי האנשים בשאר השנה.