אנו פותחים את פרק ז' במסכת שקלים. המשנה הראשונה עוסקת בדינן של מעות שנמצאו במקדש ואין ידוע מהיכן באו, ובכלל הגדול העומד ביסוד הדינים כולם: הולכים אחר הקרוב.
"מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה":
כפי שלמדנו, בבית המקדש הועמדו שופרות - קופות בצורת שופר - וכל אחד מהם יועד למטרה אחרת: שניים מהם לשקלים (אחד לשקלים חדשים ואחד לשקלים ישנים), ושישה לנדבה, שממנה הובאו קרבנות עולה. מעות שנמצאו בין השופרות ואין ידוע מאיזה מהם נפלו, דינן:
"קרוב לשקלים - יפלו לשקלים" - יינתנו לשופר השקלים ויצטרפו לאותן מעות, מתוך הנחה שמשם באו.
"לנדבה - יפלו לנדבה" - ייחשבו כמעות נדבה, ויביאו מהן עולות.
"מחצה למחצה - יפלו לנדבה" - כשנמצאו בדיוק בחצי הדרך בין השניים, יינתנו לנדבה.
הטעם להכרעה זו: הנדבה חמורה יותר. במעות השקלים נקנים גם קרבנות שיש בהם אכילה - כקרבן חטאת הנאכל לכהנים - ומן המותרות שלהם נעשים צורכי העיר ותיקוניה, מטרות ארציות יותר; ואילו העולה כולה נשרפת על גבי המזבח לה'. לפיכך, כאשר הספק שקול, מחמירים ומשתמשים במעות לעולות, שהן מטרת הנדבה.
"בין עצים ללבונה":
מעות שנמצאו בין השופר שממנו נקנים העצים למזבח לבין השופר שממנו נקנית הלבונה להקטרה:
"קרוב לעצים - יפלו לעצים" - יצטרפו למעות העצים.
"ללבונה - יפלו ללבונה" - ישמשו לקניית לבונה.
"מחצה למחצה - יפלו ללבונה" - בספק שקול מחמירים ומשתמשים בהן ללבונה.
הטעם: הלבונה עצמה קרבן והקטרה היא, לעומת העצים שאינם קרבן בעצמם אלא אמצעי בלבד לשריפת הקרבנות.
"בין קינין לגוזלי עולה":
כפי שהזכרנו, הובאו במשנה שתי דעות בפירוש 'קינין' ו'גוזלי עולה'. כאן אנו הולכים לפי הדעה ש'קינין' הם המעות הנלקחות משופר הקינין, שמהן מביאים חטאת ועולה עבור מי שנתחייב בקרבן עוף - ציפור לחטאת וציפור לעולה; ו'גוזלי עולה' מיועדים לעולות בלבד, קרבנות שאדם מתנדב לעולה. לפי הבנה זו:
"קרוב לקינין - יפלו לקינין" - יצטרפו למעות הקינין, שמהן נקנים חטאת ועולה.
"לגוזלי עולה - יפלו לגוזלי עולה" - ישמשו לעולת העוף.
"מעה למעה - יפלו לגוזלי עולה" - בספק שקול ישמשו לגוזלי עולה.
הטעם: חטאת העוף נאכלת, ומשום כך יש בה צד של חולין והיא קלה יותר, בעוד שגוזלי העולה כולם נשרפים.
שאלת הירושלמי:
הירושלמי שואל: מעות שהוטלו לשופר הקינין על ידי מי שנתחייב בקרבן, וכעת אנו מחמירים ומניחים שישמשו לעולות - מה ייעשה בחטאת שאותו אדם חייב בה? בעולה ניתן להתנות: אם מעות אלו באו מקיני חובה, תיחשב עולה זו כעולת החובה. אך את החטאת כיצד יביא?
מתרץ הירושלמי שבית דין היו לוקחים מעות מן החוץ, קונים בהן חטאת העוף ומקריבים אותה, מחמת האפשרות שהמעות אכן באו מקיני חובה. בדרך כלל אין להביא קרבן ממעות חולין, משום חשש חולין בעזרה - הבאת דבר של חולין למקדש לשם הקרבה - אך בחטאת העוף הדבר מותר. כך נהגו כדי להבטיח שהמתחייב יצא חובתו, מחמת האפשרות שהמעות הללו באו משופר הקינין שיש בהן חובת חטאת.
"בין חולין למעשר שני":
כאן אין מדובר בשופרות שבמקדש, אלא באדם שיש לו מקום שבו הוא שומר מעות מעשר שני ומקום שבו הוא שומר מעות חולין, ונמצאו מעות ביניהם:
"קרוב לחולין - יפלו לחולין" - מניחים שמן החולין באו.
"למעשר שני - יפלו למעשר שני" - מניחים שממעות המעשר באו.
"מחצה למחצה - יפלו למעשר שני" - בספק שקול מחמירים ומחשיבים אותן כמעשר שני.
לסיכום - זהו הכלל שעל פיו נהגנו לאורך המשנה כולה: "הולכים אחר הקרוב להקל" - הולכים אחר המקום הקרוב יותר, ואף אם התוצאה מקלה, סומכים על הקרוב. אך במחצה למחצה, כשהספק שקול, מחמירים ובוחרים באפשרות החמורה.