לפנינו משנה ד' שבפרק ו'. במשנה הראשונה שבפרק זה הוזכר כי היו במקדש שלושה עשר שולחנות, ומשנתנו באה לתאר אותם אחד לאחד: מאיזה חומר היה עשוי כל שולחן, היכן עמד, ומה היה תפקידו.
"שלושה עשר שולחנות היו במקדש":
"שמונה של שיש בבית המטבחיים" - שמונה שולחנות עשויים שיש, שעמדו באזור שבו היו שוחטים את הבהמות. "שעליהן מדיחין את הקרביים" - זה היה תפקידם: הדחת קרבי הבהמות.
"ושניים במערב הכבש" - שני שולחנות נוספים, שעמדו בצדו המערבי של כבש המזבח: "אחד של שיש ואחד של כסף".
"על של שיש היו נותנים את האברים" - על שולחן השיש הניחו את אברי הקרבן קודם שהעלו אותם על המזבח.
"על של כסף - כלי שרת" - על שולחן הכסף הניחו את כלי השרת, הכלים שנועדו לשמש בעבודה.
ראוי לציין: המשנה במסכת אבות מונה בין ניסי בית המקדש שמעולם לא הסריח בשר הקודש, ואף על פי כן השתמשו בשולחן שיש דווקא, שתפקידו לשמור על האברים בקרירות ולמנוע מהם מלהסריח - שהרי "אין סומכין על הנס".
שני השולחנות שבאולם:
"ושניים באולם מבפנים, על פתח הבית" - שני שולחנות שעמדו באולם, המשמש כמעין מרפסת לפני ההיכל, ממש לפני פתח הבית - כלומר פתח היכל הקודש עצמו - "אחד של שיש ואחד של זהב".
"על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו" - על שולחן השיש הניחו את לחם הפנים בדרכו פנימה, הנחה זמנית קודם שהוכנס אל ההיכל, ושולחן השיש נבחר כדי לשמור עליו קריר.
"ועל של זהב ביציאתו" - בשולחן הזהב השתמשו בדרכו החוצה, כאשר הוציאו את לחם הפנים בשבת שלאחר מכן, כדי שהכהנים יחלקוהו ביניהם ויאכלוהו.
ומדוע ביציאתו הונח על שולחן של זהב ולא על שולחן של שיש? מבארת המשנה: "שמעלין בקודש" - לחם הפנים שהה כל השבוע על שולחן הזהב שבהיכל, ובקודש מעלין ואין מורידין. משעמד על זהב, אין להורידו ולהניחו על שולחן של שיש בלבד.
והשולחן השלושה עשר והאחרון הוא שולחן הזהב שבתוך ההיכל, שעליו היה לחם הפנים מונח באופן קבוע.
לסיכום: משנתנו מנתה את שלושה עשר השולחנות שבמקדש: שמונה של שיש בבית המטבחיים להדחת הקרביים; שניים במערב הכבש - של שיש לאברים ושל כסף לכלי השרת; שניים באולם על פתח הבית - של שיש ללחם הפנים בכניסתו ושל זהב ביציאתו, מפני שמעלין בקודש ואין מורידין; והשולחן השלושה עשר - שולחן הזהב שבהיכל, שעליו לחם הפנים מונח תמיד.