שקלים, פרק ו', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי בית רבן גמליאל ובית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחווים השתחוויה נוספת בבית המקדש, מעבר לשלוש עשרה ההשתחוויות הרגילות, וזאת במקום שבו הייתה בידם מסורת כי שם נגנז ארון הקודש. משנתנו באה לשתף אותנו במעשה שהוליד אמונה זו.
המעשה שבמשנה:
"מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק" - המשנה אינה מפרטת במה עסק, אלא רק שהיה טרוד בעיסוקו. כפי שהזכרנו, מדובר בלשכת העצים, החדר שבו אוחסנו העצים, והוא היה בודק את העצים מפני תולעים: עצים שנמצאה בהם תולעת נחשבים בעלי מום ופסולים לשימוש על המזבח.
"וראה רצפה שהיא משונה מחברותיה" - תוך כדי בדיקתו הבחין הכהן ברצפה, וראה כי מקום אחד בה שונה משאר האריחים, משאר אריחי השיש.
"ולא הספיק לגמור את הדבר" - הוא הלך וסיפר זאת לחברו, אך לא הספיק להשלים את דבריו ולהצביע על המקום המדויק, עד שנפטר לפתע.
"וידעו ביחוד ששם הארון גנוז" - באותו רגע ידעו בוודאות שזהו המקום שבו הוחבא הארון; ומשום כך נפטר הכהן בפתאומיות, מבלי שיוכל לגלות את הסוד היכן בדיוק בתוך אותו חדר נמצא מקום מחבואו של הארון.
דיוק בפרטי המעשה:
מסתבר להניח כי הרצפה הוזזה באותה שעה בצורה זמנית, שהרי אלמלא כן היו האחרים יכולים למצוא את המקום בעצמם. כלומר, מדובר היה בנסיבות מיוחדות שבהן היה בכוחו של אותו כהן לזהות כי האריח הוזז ממקומו, ואילו לאחרים לא היה הדבר ניכר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המעשה שביסוד המסורת על מקום גניזת הארון: כהן שהיה עסוק בבדיקת העצים בלשכת העצים הבחין באריח רצפה השונה מחברותיו, ונפטר לפתע בטרם הספיק לגלות את המקום המדויק - ומפתאומיות מיתתו ידעו בוודאות שאכן שם נגנז הארון.