המשנה שלפנינו דנה בסוגי החותמות שהיו במקדש. את עניין החותמות הזכרנו כבר במשנה הראשונה של הפרק: אלו היו כרטיסים שאדם היה קונה עבור הנסכים - הסולת, היין והשמן שנדרשו להביא עם הקרבנות. ארבעה סוגי כרטיסים כאלה נמכרו בבית המקדש.
"ארבע חותמות היו במקדש וכתוב עליהן":
"עגל" - פירושו המילולי בן בקר, אך זו התייחסות לכל סוג של בהמה מן הבקר שהובאה כקרבן, שכן לכולן שיעור אחד של נסכים: שלושה עשרונים סולת, חצי ההין שמן וחצי ההין יין.
"זכר" - היינו איל, ונסכיו שני עשרונים סולת, שליש ההין שמן ושליש ההין יין.
"גדי" - כבש צעיר או עז צעירה. זכר נחשב גדי כל עוד לא עבר את סימן השנה, ולמעשה עד שלושה עשר חודשים, ומכאן ואילך דינו כאיל. נסכי הגדי הם עישרון אחד סולת, רביעית ההין שמן ורביעית ההין יין.
"חוטא" - כפשוטו אדם שחטא, וזו רמיזה מוסווית למצורע. משנטהר המצורע מצרעתו הוא חייב בקרבנות, ואם אינו נחשב עני הוא מביא שני כבשים זכרים וכבשה אחת נקבה. לכל אחד מהם דרושים עישרון אחד סולת, רביעית ההין שמן ורביעית ההין יין, ובנוסף לכך עליו להביא לוג אחד של שמן, שנעשה בו שימוש נפרד בתהליך טהרתו. מפני תוספת הלוג לא ניתן להסתפק בשלוש חותמות של גדי, שהיא הקטגוריה השלישית, ולכן נקבעה חותמת נפרדת - כרטיס מיוחד למצורע, הכולל את השמן הנפרד.
דעת בן עזאי:
בן עזאי אומר "חמישה היו", וכיוון שהשפה המדוברת הייתה ארמית, נכתבו החותמות בארמית. וחמשתן: עגל - כל סוג מן הבקר; זכר - איל; גדי - כבש קטן או עז; וכן שתי חותמות למצורע: "חוטא דל" ו"חוטא עשיר".
המצורע העשיר הוא המביא את הקרבן שהזכרנו - שני כבשים זכרים וכבשה אחת, בתוספת לוג שמן. המצורע העני מביא כמותו, אלא שבמקום שני הכבשים הוא מביא שתי ציפורים, ולציפורים אין נסכים כלל. נמצא שכל צרכו הוא היין, השמן והסולת הבאים עם כבש אחד, בתוספת לוג השמן. לדעת בן עזאי, גם לצורך זה נקבע כרטיס נפרד.
אולם התנא קמא סבר שאין צורך בכרטיס נפרד לעני. למצורע העשיר, המביא שלושה כבשים, נקבעה חותמת נפרדת; אך העני אינו זקוק לה, שכן די לו בנסכי כבש אחד, וזה כל מה שיש לו, בתוספת לוג שמן אחד שיכול להביאו מביתו.
שימושה של כל חותמת:
"עגל משמש עם נסכי בקר" - גדולים וקטנים, זכרים ונקבות, הכול בשיעור אחד.
"גדי" - משמש עם נסכי הצאן, בין בוגרים ובין בני שנה, זכרים ונקבות, למעט הזכרים שעברו שלושה עשר חודשים, שהם נקראים אילים ונסכיהם בשיעור נפרד.
"זכר" - משמש לנסכי האילים בלבד, שכמות נסכיהם נפרדת.
"חוטא" - משמש לשלוש הבהמות של המצורע: שני הכבשים הזכרים והכבשה הנקבה, ובנוסף אף ללוג השמן, ובכלל זה קרבן האשם.
לסיכום: במשנה זו למדנו על ארבע החותמות שהיו במקדש - עגל, זכר, גדי וחוטא - שכל אחת מהן שימשה לשיעור נסכים אחר: נסכי הבקר, נסכי האילים, נסכי הצאן הקטן, ונסכי שלוש בהמות המצורע בתוספת לוג השמן. וכן עמדנו על דעת בן עזאי, שמנה חמש חותמות וחילק בין "חוטא דל" ל"חוטא עשיר", ועל טעמו של התנא קמא שלא ראה צורך בחותמת נפרדת למצורע העני.