שקלים, פרק ד', משנה ח'. המשנה עוסקת באדם המקדיש את נכסיו, ובין נכסיו נמצאים פריטים הראויים להיקרב על גבי המזבח:
יינות.
שמנים.
עופות, הראויים להיקרב כקרבנות.
דעת רבי אלעזר:
ראוי לדייק: רבי אלעזר הנזכר כאן אינו רבי אליעזר שבמשנה הקודמת. רבי אלעזר קובע כי יש למכור את הפריטים הללו לאנשים הזקוקים להם - מי שזקוק ליין, לשמן או לעופות לצורך הקרבה - והם יקריבו אותם.
ומה ייעשה בכספים המתקבלים ממכירת הפריטים?
דמי הפריטים הראויים למזבח: מהם יביאו קרבנות עולות.
שאר הרכוש שהקדיש: הולך לקופה הכללית.
מקור הדין בפסוק:
רבי אלעזר לומד דין זה מן הפסוק: "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה". הירושלמי דורש מכאן: כל דבר שעושים בו נדר או נדבה - כלומר, שנודרים בעזרת פריטים שאפשר להקריבם לה' - ואפילו דברים כגון יין, שמן וסולת, שלא הוזכרו במשנתנו, יכולים לשמש למטרות של עולה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של המקדיש נכסיו שיש בהם דברים הראויים למזבח: לדעת רבי אלעזר מוכרים אותם למי שזקוקים להם לצורך הקרבה, מן הדמים מביאים קרבנות עולות, ושאר הרכוש הולך לקופה הכללית. יסוד הדין נלמד מן הפסוק "לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ומדרשת הירושלמי שאף יין, שמן וסולת בכלל זה.