שקלים, פרק ד', משנה ט'. המשנה פותחת: "אחת לשלושים יום משערין את הלשכה" - אחת לשלושים יום מעריכים את הלשכה, היא החדר שבו נשמרו השקלים. אין הכוונה להערכת הלשכה עצמה, שהרי אין בה אלא מטבעות, אלא להערכת מה שעתידים לקנות באמצעות הכספים שבה: קובעים מחיר קבוע ליין, לשמנים ולסולת שעומדים להשתמש בהם, ואשר את קנייתם מממנים מן הלשכה.
תכלית הדבר היא קביעת מחיר מחייב: זהו המחיר שישולם לספקים עבור הפריטים שההקדש נזקק להם. ואולם אם ירד המחיר, ההקדש תמיד נהנה ומקבל את המחיר הנמוך יותר, כפי שיתבאר מיד.
"כל המקבל עליו לספק סלתות":
המשנה ממשיכה: "כל המקבל עליו לספק סלתות" - כל מי שמקבל על עצמו את האחריות לספק לבית המדרש סלתות, הם הקמחים המשובחים. בכך נחלקים שני מצבים:
"מארבע ועמדו משלוש - יספק מארבע": הסכים לספק ארבע מידות (סאין) בכל סלע, ולאחר מכן התייקר השער, עד שאין הסלע קונה אלא שלוש. אף על פי כן חייב הספק לספק על בסיס ארבע, שכן החשבון נעשה לשלושים יום ויש להיצמד לו.
"משלוש ועמדו מארבע - יספק מארבע": הסכים לספק שלוש סאין בכל סלע, ולאחר מכן הוזל השער, עד שהסלע קונה ארבע מידות - הולכים אחר המחיר הזול יותר.
וטעמו של דבר, כלשון המשנה: "מפני שיד הקדש על העליונה" - ידו של ההקדש לעולם על העליונה.
ביאור "יד הקדש על העליונה":
ההקדש ייחודי בדיני הקניין. אדם רגיל אינו קונה ואינו זוכה בבעלות על חפץ באמצעות כסף בלבד; ואילו בהקדש נאמר "ונתן את הכסף וקם לו" - שקניינו נעשה בחליפי כסף. לפיכך, מכיוון שההקדש שילם מראש את הסכום עבור החודש הבא, הרי הוא כבר הבעלים על הסחורה במחיר שנקבע, ואינו נדרש להוסיף כשמתייקר השער.
מאידך גיסא, אין ראוי שכוחו של ההקדש ייגרע מכוחו של אדם רגיל, שקניינו נעשה במשיכה. ההקדש עדיין לא משך ולא תפס בעלות בפועל על כל האספקה של החודש כולו, ואדם רגיל שאינו בעלים עדיין - היה זוכה במחיר הזול אם ירד השער. משום כך אין מעמידים את ההקדש במצב גרוע משל אדם פרטי; ומן הצד השני נשמר לו היתרון, שאם עלה השער אינו מוסיף מאומה, שכן כבר קנה בקניין כסף. זהו "יד הקדש על העליונה".
אחריות הספק על קלקול הסחורה:
המשנה ממשיכה: "הסליע סולת - הסליע לו, החמיץ יין - החמיץ לו" - התליעה הסולת, האחריות על הספק; החמיץ היין ונעשה חומץ, אף זו אחריותו. אף שההקדש קנה במידה מסוימת, לא קנה אלא באופן חלקי - לצד הזכות בלבד, ואילו לצד החובה לא קנה.
ומסיימת המשנה: "ואינו מקבל את מעותיו עד שיהא מזבח מרצה" - אין הספק מקבל את כספו, כלומר אין לו ודאות שהכסף שלו לגמרי, עד שיהיה במזבח ריצוי (כפרה), כלומר עד שיוקרב הקרבן בפועל. רק באותו רגע יכול הספק להיות מובטח שנעשתה כאן מכירה תקפה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאחת לשלושים יום משערים את הלשכה וקובעים מחיר קבוע לסולת, ליין ולשמנים. הספק שקיבל על עצמו לספק בשער מסוים - אם התייקר השער מספק לפי השער הראשון, ואם הוזל השער מספק לפי הזול, מפני שיד הקדש על העליונה: קניין ההקדש נעשה בכסף ("ונתן את הכסף וקם לו"), ואין מעמידים אותו במצב גרוע מאדם פרטי הקונה במשיכה. עם זאת, קלקול הסחורה - התלעת הסולת והחמצת היין - באחריות הספק, ואין כספו מובטח בידו עד שיהא מזבח מרצה.