משנה ו. משנה זו עוסקת בשאלה הדומה לזו שעמדנו עליה במשנה הקודמת: כאשר יש בידינו קטורת שיש לרכוש אותה מן הכספים החדשים, ונותרו לנו שיירים - כיצד נעשה שתירכש דווקא מן הכספים החדשים של השקלים שהגיעו, ובאיזה אופן ראוי ומכובד ייעשה הדבר?
המשנה עוסקת באדם הלוקח את חפציו, דברים ששייכים לו, ומקדיש אותם - נותנם במתנה להקדש בית המקדש. בין הפריטים שאדם מקדיש היו דברים שיכולים לשמש בעצמם לקרבנות. הירושלמי מביא לדוגמה אדם שהיו בידיו קטורת או חלק ממרכיבי הקטורת.
השאלה העומדת ביסוד המשנה:
כיצד ניתן לקחת חפצים אלו ולהופכם זמינים לשימוש כקרבן, ויחד עם זאת להבטיח שערכם יישאר בהקדש? שהרי להקדש עצמו יש ערך משלו כאוצר בית המקדש, וכאשר אדם אומר שרצונו שדבר מה יהיה הקדש, כוונתו שאותו ערך יגיע לאוצר בית המקדש, כדי שגזברי בית המקדש ישתמשו בו לכל מה שיראו לנכון. נמצא שמצד אחד מבקשים להשתמש בחפצים לשימושם העיקרי - הקרבנות שבבית המקדש, ומצד שני שערכם יישאר חלק מן ההקדש.
שיטת רבי עקיבא:
בדומה למה שנעשה בקטורת במשנה הקודמת, היו נותנים את הפריטים הללו - למשל סממני הקטורת - לאומנים המכינים את הקטורת, כשכרם ותשלומם על עבודתם למען בית המקדש. באותו מעשה נעשים הסממנים חולין, שכן ניתנו לאומנים בתור תשלומם, ומשנעשו חולין ניתן לרכוש אותם מן המעשר ומכספי השקלים של תרומת הלשכה. זו דעתו של רבי עקיבא: אדם יכול לקחת דבר שהקדיש ולפדותו בתור תשלום עבור עבודתו של מישהו.
השגת בן עזאי:
בן עזאי אומר לרבי עקיבא: "אינה היא המידה" - אין שיטתך דומה לשיטה שהוזכרה במשנה הקודמת, ואין אתה עושה זאת באותו אופן, בעוד שראוי לעשות זאת באותה השיטה עצמה. ומהי הדרך המועדפת? בן עזאי מונה שלבים:
"מפרישין מהן שכר האומנים" - מפרישים את הדברים שנעשו הקדש, כגון סממני הקטורת, ומניחים אותם בצד לשכר האומנים.
"ומחללין אותן על מעות האומנים" - אין פודים אותם בעבודה עצמה, אלא מחללים אותם על המעות השייכות לאומנים. כעת מעות האומנים נעשו הקדש, וסממני הקטורת שנתרמו נעשו חולין.
"ונותנין אותן לאומנין בשכרן" - מאחר שמעותיהם של האומנים נעשו הקדש, יש להחליפן ולתת להם את הסממנים שהם עתה חולין, כשכר עבודתם.
"וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה" - לאחר מכן רוכשים מן האומנים את סממני הקטורת בכספי התרומה החדשה, שהם הכספים המיועדים לרכישת הקטורת. הסממנים כבר חולין הם, שהרי נפדו על מעות האומנים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד הופכים דברים שהוקדשו לשמישים לצורך הקרבנות, בעודם שומרים על ערכם בהקדש. לדעת רבי עקיבא נותנים את הפריטים עצמם לאומנים בתור שכרם, ובכך הם נעשים חולין וניתן לרכוש אותם מתרומת הלשכה. לדעת בן עזאי, שהיא השיטה המועדפת, יש לנהוג כדרך המשנה הקודמת: להפריש את הפריטים לשכר האומנים, לחללם על מעות האומנים, לתת להם את הפריטים בשכרם, ולחזור ולרכוש אותם מן התרומה החדשה.