שקלים, פרק ד', משנה ה'. משנה זו דנה בשאלה מה נעשה עם הקטורת שנותרה עודפת בסוף השנה. יסוד הדברים הוא, שכל קרבנות הציבור המובאים לאחר ראש חודש ניסן צריכים לבוא מן הכספים החדשים שנכנסו, ולא מן הכספים הישנים.
העודף שבקטורת:
הקטורת יוצרה ברוב השנים בכמות הגדולה מן הנדרש: מכינים היו שלוש מאות שישים וחמישה שיעורים כמספר ימות השנה להקטרה, ועוד שלושה שיעורים נוספים שבהם השתמש הכהן הגדול ביום הכיפורים. אך בשנה רגילה שלוש מאות חמישים וארבעה ימים בלבד, ונמצא שנותר עודף (ורק בשנה מעוברת מספר הימים רב יותר). כך עוצבה השיטה מראש - בשנה ממוצעת תמיד נותרה קטורת עודפת.
הבעיה: כיצד מחדשים את הקטורת:
אי אפשר היה ליטול את העודף ולהחיל אותו על קטורת השנה החדשה, שהרי את קטורת השנה החדשה יש לרכוש לאחר ראש חודש ניסן מן הכספים החדשים. לפיכך נדרשה שיטה שתוציא את הקטורת מקדושת הקדש, ולאחר מכן תרכוש אותה מחדש בכספים החדשים. ורצו לעשות זאת בדרך עקיפה - זה מה שמכונה 'צניעא ממצוה' - כדי שהרכישה תיעשה בצנעה ובשקט, ולא בשיטה מסחרית מובהקת.
לשון המשנה ותהליך החילול:
שואלת המשנה: "מותר הקטורת מה היו עושין בה?" - הקטורת העודפת, כיצד הצליחו לחדשה? ומשיבה: "מפרישין ממנה שכר האומנין" - מפרישים מתרומת הלשכה ("ממנה" מתייחס כאן לתרומת הלשכה) סכום כסף עבור האומנים שהכינו את הקטורת. כספים אלו הופרשו בצד, ובהפרשתם ניתנו בפועל למכיני הקטורת. וזה סדר הדברים:
זיכוי הכספים לאומן: לא נתנו להם את הכסף פיזית, אלא עשו מה שנקרא 'זיכוי' - גרמו לאדם אחר להרים את הכספים בשמם, ומבחינה משפטית נעשו הכספים כספי האומן. גזבר ההקדש שטיפל בתהליך עדיין החזיק את הכספים בידיו בפועל, אלא שמעתה היו שייכים לאומנין. ומאותו רגע כספי תרומת הלשכה שוב אינם הקדש, שהרי משמשים הם תשלום שכר לאומן.
חילול הקטורת על שכר האומנין: מחללים את הקטורת העודפת על שכר האומנין. כיוון ששכר האומנין נעשה חולין, עברה אליו עתה הקדושה, ועל הקטורת העודפת שוב לא הייתה קדושה.
נתינת הקטורת לאומנים: את הקטורת העודפת שנתחללה נותנים לאומנים כשכרם.
רכישה מחדש: חוזרים ורוכשים את הקטורת, שהיא עתה חולין ושייכת לאומן, מן התרומה החדשה - מן הכספים החדשים שנכנסו.
הגיעו השקלים החדשים או לא:
"קונה מתרומה חדשה" - אם הגיעו השקלים החדשים בזמנם, לפני ראש חודש ניסן, קונים את הקטורת מן התרומה החדשה, וזהו התהליך שתואר לעיל.
"מן הישנה" - אם לא הגיעו השקלים החדשים עד ראש חודש ניסן, יש לקנותה מחדש מכספי התרומה הישנה, מכספי תרומת הלשכה של השנה שעברה.
וכל זה אינו אלא במקרה שכבר פדו את קדושת הקטורת על כספי שכר האומנין. אך אם טרם עשו כן, היו נמנעים מכל התהליך הזה, ממתינים עד בוא הכספים החדשים, ואז מקטירים את הקטורת הישנה בלי לעבור את התהליך כולו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרך חידושה של הקטורת העודפת: מאחר שקרבנות הציבור שלאחר ראש חודש ניסן באים מן הכספים החדשים, ובכל שנה נותר עודף קטורת, תיקנו להפריש שכר לאומנין, לזכות להם את הכספים, לחלל עליהם את קדושת הקטורת, לתת להם את הקטורת כשכרם, ולרכוש אותה מחדש מן התרומה החדשה - והכול בדרך עקיפה וצנועה. ואם לא הגיעו השקלים החדשים בזמן, קונים אותה מן התרומה הישנה, ואם עדיין לא חוללה - ממתינים ומקטירים אותה כמות שהיא.