פרק ד', משנה ד'. משנה זו באה לברר מה נעשה בשאריות תרומת הדשן. שלוש הקופות - שלוש התיבות - שמהן נעשתה תרומת הדשן, כספיהן הוצאו לצורך הקרבנות; אך בתום אותה תקופה, משנעשתה תרומת הדשן השנייה, מה נעשה בשארית התרומה הראשונה? זוהי שאלת המשנה.
דעת תנא קמא:
ממותר התרומה עשו רדיד זהב, ציפוי לבית קודשי הקודשים. קירותיו ורצפתו של קודש הקודשים היו מכוסים זהב: ריקעו את הזהב לרדיד דק מאוד, ולאחר מכן הצמידו אותו לקירות ולרצפה.
שיטת רבי ישמעאל:
רבי ישמעאל חולק, ודבריו כאן נסמכים על מה שאמר במשנה הקודמת. שם נדון דינם של שיירי הלשכה - הכסף הנותר בלשכה שאינו נלקח לעולם בתרומה. רבי ישמעאל אמר שלוקחים כספים אלו ומשקיעים אותם ביין, בשמן ובקמח, ומוכרים אותם לנזקקים להם לצורך הבאת קרבנות בבית המקדש, והרווחים הולכים להקדש. רבי עקיבא חלק על כך ואמר: אין עושים סחורה בהקדש.
ומכיוון שרבי ישמעאל סובר שעושים סחורה בהקדש, הוא מחלק במשנתנו בין שני סוגי עודפים:
"מותר הפירות" - "פירות" כפשוטם הם פירות ממש, אך הכוונה כאן לרווחים מאותה פעילות מסחרית שהציע במשנה הקודמת. אלו הולכים לקיץ המזבח - העולות הקרבות על המזבח בשעה שאין עליו עבודה אחרת.
"מותר התרומה" - אותו מותר תרומה שבו דיבר תנא קמא לעניין ציפוי הזהב, משמש לדעת רבי ישמעאל לעשיית כלים בבית המקדש.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא, שחלק במשנה הקודמת וסבר שאין עושים כן בהקדש, אינו מכיר במושג "פירות" כלל. לפיכך את הכספים שמהם נקנות העולות לקיץ המזבח - לשעה שאין דבר אחר קרב על המזבח - הוא מוציא ממקום אחר: "מותר התרומה". בכך הוא חולק אף על תנא קמא, שסבר כי מותר התרומה משמש לרידוד הזהב שבקודש הקודשים.
לכלי שרת מביא רבי עקיבא סוג נוסף של כספים עודפים: "מותר נסכים" - השיריים מן הנסכים, מן היין שהיה נשפך על המזבח, ובכללם גם המנחות שהיו קרבות עם קרבנות הציבור. אף שלא התכוונו לעשות סחורה בהקדש, לעיתים היה ההקדש מרוויח: המספקים את היין, השמן והקמח לבית המקדש התחייבו במחיר קבוע - אם עלה הערך והתייקרו הדברים, היו חייבים לספק במחיר הזול; ואם ירד המחיר, היו חייבים לספק את הכמות הגדולה יותר. כך נוצר לעיתים עודף בכמות שקיבל ההקדש ולא נזקק לה, ועודף זה נקרא "מותר נסכים". ממנו, לדעת רבי עקיבא, נרכשים כלי השרת - ולא ממותר התרומה, כדברי רבי ישמעאל.
שיטת רבי חנינא סגן הכהנים:
רבי חנינא סגן הכהנים הופך את היחס: "מותר נסכים" - אותו ערך עודף הנוצר משינויי המחירים, שהכניס רבי עקיבא לדיון - הוא קיץ המזבח, לספק קרבנות לזמן שאין למזבח דבר אחר להקריב; ואילו "מותר התרומה", מתרומת הלשכה, מיועד לכלי שרת, כדברי רבי ישמעאל.
"זה וזה לא היו מודים בפירות":
המשנה מסיימת וקובעת כי גם רבי עקיבא וגם רבי חנינא סגן הכהנים לא הודו ב"פירות" - לא הסכימו עם רבי ישמעאל שקיים דבר כזה. "פירות", כאמור, הם מה שתיאר רבי ישמעאל במשנה הקודמת: עשיית עסקים בכספי ההקדש באופן שיש בו רווח מתוכנן להקדש, על ידי מכירת היין, השמן והסולת עבור המנחות והנסכים בבית המקדש. מנהג זה לא קיבלו.
לסיכום: נחלקו התנאים בייעודם של הכספים העודפים: לתנא קמא מותר התרומה נועד לרדיד הזהב שבקודש הקודשים; לרבי ישמעאל - מותר הפירות לקיץ המזבח, ומותר התרומה לכלי שרת; לרבי עקיבא - מותר התרומה לקיץ המזבח, ומותר הנסכים לכלי שרת; ולרבי חנינא סגן הכהנים - מותר הנסכים לקיץ המזבח, ומותר התרומה לכלי שרת. ורבי עקיבא ורבי חנינא כאחד אינם מודים כלל בקיומם של "פירות".