שקלים, פרק ד', משנה ג'. לאחר שבמשנה הקודמת מנינו את הצרכים שנתמכו מכספי הלשכה, עוברת המשנה לדון בשיירי הלשכה - השאריות שנותרו בלשכה לאחר שסופקו כל אותם צרכים. מה היו עושים בכספים הללו?
דעת רבי ישמעאל:
"לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות, והשכר להקדש - דברי רבי ישמעאל" - בכספים אלו היו קונים יין, שמן וסולת, ומוכרים אותם למי שהיו זקוקים לפריטים הללו לצורך מנחותיהם ונסכיהם בבית המקדש. הרווח שנצבר מפעילות זו הלך להקדש. זו דעתו של רבי ישמעאל במה שנעשה ברוב שיירי הלשכה.
דעת רבי עקיבא:
"רבי עקיבא אומר: אין מסתחרין משל הקדש" - אין עושים רווח בכספי ההקדש, כלומר אין להתעסק במסחר בכספים אלו. וכמה טעמים בדבר:
זמינות הכספים: לעולם אין אדם יודע - שמא יזדקקו לכספים, ואם יהיו קשורים בעסקה מסחרית לא יהיו זמינים בשעת הצורך.
סיכון ההפסד: בעסקה מסחרית עלול אדם להפסיד כסף.
כבוד ההקדש: אין עסקה מסחרית שכזו הולמת את כספי ההקדש.
"ולא משל עניים" - הדין נוהג גם בכספים השייכים לעניים: אין לעשות בהם מסחר, מאותם טעמים עצמם - שמא ייגרם בכך תקלה, ושמא יזדקקו להם לצורך כלשהו.
עם זאת, מלשון המשנה אינו ברור מה ייעשה בכספים אלו לדעת רבי עקיבא, ונאמרו בכך שני כיוונים:
יש הסוברים שמשאירים אותם במקומם עד שיידרשו שוב לאותם צרכים שלהם שימשו קודם לכן.
לדעת הרמב"ם, דינם כדין שארית תרומת הלשכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו מה נעשה בשיירי הלשכה: לדעת רבי ישמעאל קונים בהם יינות, שמנים וסלתות, מוכרים אותם לצורכי מנחות ונסכים, והשכר להקדש; ולדעת רבי עקיבא אין מסתחרין בכספי הקדש ולא בכספי עניים - מפני החשש שלא יהיו זמינים בשעת הצורך, מפני סיכון ההפסד, ומפני שאין הדבר הולם. בדעת רבי עקיבא נחלקו: יש שמשאירים את הכספים במקומם עד שיידרשו, ולדעת הרמב"ם דינם כדין שארית תרומת הלשכה.
במשנה הבאה נלמד מה נעשה בשארית תרומת הלשכה.