שקלים, פרק ב', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי אדם שאסף כספים לצורך מחצית השקל שלו - לדעת בית שמאי המותר חולין, שכן לא הייתה בדעתו להקדיש אלא את מחצית השקל בלבד, וכל שנצטבר מעל לסכום זה, פרוטה אחר פרוטה, נשאר חולין. לעומת זאת, מי שאסף פרוטות כדי לקנות בהן קרבן חטאת שהוא חייב בו - המותר נדבה, ואף בית שמאי מודים שיובאו בו עולות בבית המקדש. השאלה המתעוררת היא: מה ההבדל בין שני המקרים?
שאלתו של רבי שמעון:
בשאלה זו פותחת משנתנו. "מה בין שקלים לחטאת?" - מה ההבדל בין האוסף כספים למחצית השקל, שהעודף בו חולין, לבין האוסף כספים לקניית חטאת, שהכספים הנוספים דינם כהקדש ומשמשים לקניית קרבנות הקרבים כעולות?
על כך משיבה המשנה:
"שקלים יש להם קצבה" - לשקלים סכום קבוע וקצוב, מחצית השקל. מעצם ההגדרה יודע האדם בדעתו שכל שמעל לסכום זה אינו נכלל בו ונשאר חולין.
"וחטאת אין להם קצבה" - לחטאת אין סכום קבוע. אפשר להוציא על הבהמה סכום גדול ואפשר סכום קטן, ובידו היה לקנות בהמה יקרה יותר. משום כך, העובדה שקנה בהמה זולה יותר אינה מחייבת שהכסף שנותר יהיה חולין; בכספים אלו היה פוטנציאל להיות חלק מן החטאת, ולפיכך מחמירים בהם ומחשיבים אותם כהקדש, והם הולכים לנדבה - לקניית קרבנות המובאים כעולות.
קושיית רבי יהודה:
רבי יהודה משיב על כך: אף לשקלים אין קצבה, כלומר אין למחצית השקל שיעור קבוע באמת. ראיה לדבריו הוא מביא מן ההיסטוריה: "שכשעלו מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעים, וביקשו לשקול דינר ולא קיבלו מהם". אלו שלבי השתלשלות הדברים:
דרכונות: כאשר עלו ישראל מבבל לבנות את בית המקדש השני, נתנו כתרומתם לקרבנות הציבור דרכונות - מטבע זהב ששוויו פי ארבעה ממחצית השקל, שכן היו זקוקים לכספים רבים.
סלעים: לאחר מכן, כשהיה בידם יותר כסף, החלו לשלם סלע - שקל שלם, כפול מן השיעור שבפועל.
טבעים: משרבו האנשים ורבו הכספים, לא נצרך כל אחד לשלם כה הרבה, והחלו לתת כמחצית השקל שלהם טבע, שהוא מחצית השקל ממש.
דינר: ביקשו לרדת עוד, עד דינר - מטבע קטן יותר - ואת זה לא התירו להם, שכן הוא פחות מן השיעור המינימלי שקבעה התורה, מחצית השקל, ובו היו חייבים להישאר.
זו טענתו של רבי יהודה: אף בשקלים הסכום פתוח יותר, ולפיכך יש לומר גם בהם כדין החטאת - שהמותר יהיה הקדש, מאחר שבידו היה לתת יותר.
תשובת רבי שמעון:
על כך משיב רבי שמעון: "אף על פי כן, יד כולן שווה" - בכל שלב ושלב, אף כשנקבע סכום גדול יותר מפני שנצרכו לכספים רבים, נתנו הכול את אותו הסכום. אין אדם אחד נותן סכום זה וחברו סכום אחר, אלא בכל עת קיים סכום קבוע לכולם. משום כך כל שמעל לאותו סכום אינו הקדש אלא חולין, כמבואר במשנה.
מה שאין כן בחטאת: "זה מביא בסלע, וזה מביא בשתיים, וזה מביא בשלוש" - באותו זמן עצמו מביאים אנשים שונים סכומים שונים; אדם אחד מוציא על בהמתו סלע, אחר שתי סלעים ואחר שלוש. ממילא הכספים העודפים על הסכום שהוצא בפועל על הבהמה יכלו באופן פוטנציאלי לשמש לחטאת, ולפיכך דינם כהקדש והם ניתנים לנדבה, להבאת קרבנות עולה בבית המקדש.
לסיכום: משנתנו דנה בטעם ההבדל שבין מותר השקלים למותר החטאת. לדעת רבי שמעון, השקלים יש להם קצבה ולכן המותר חולין, ואילו החטאת אין לה קצבה ולכן המותר הקדש. רבי יהודה השיב כי אף לשקלים אין קצבה, כמוכח מן השינויים שנהגו מעליית בבל - דרכונות, סלעים וטבעים, ובקשתם לשקול דינר שלא נתקבלה. השיב רבי שמעון כי אף על פי כן יד כולן שווה: בכל תקופה נתנו הכול סכום אחיד, בעוד שבחטאת מביאים בני אדם שונים סכומים שונים בעת ובעונה אחת.
בכך מתבארת מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה במשנתנו, ויסוד ההבדל שבין קצבה קבועה לסכום שאין לו קצבה.