שקלים, פרק ב', משנה ה'. במשנה ג' עסקנו באדם המצרף כספים לצורך נתינת מחצית השקל, ולמדנו שאם נותר בידו עודף - דינו חולין. משנתנו פותחת בהלכה זו, וממשיכה משם לדון בדינם של עודפי כספים שהופרשו לקרבנות ולמצוות אחרות.
"מותר שקלים - חולין":
כפי שנתבאר, העודף שנשאר מן הכספים שנאספו לצורך מחצית השקל דינו חולין, ורשאי האדם להשתמש בו לצרכיו.
"מותר עשירית האיפה":
למה מתייחסת עשירית האיפה? ישנן עבירות שהמתחייב בהן מביא קרבן עולה ויורד, ודינו משתנה לפי מצבו הכספי:
אם ידו משגת - מביא בהמה.
אם אין ידו משגת - מביא עופות.
ואם אף זאת אין בידו - מביא עשירית האיפה של סולת כמנחה, במקום קרבן החטאת.
המפריש כספים לצורך זה ונשאר בידו עודף, העודף מקבל - הוא וכל הפריטים הבאים אחריו - מעמד של נדבה. כפי שהזכרנו במשנה ג', 'נדבה' פירושה שהעודפים מוקצים לקרבנות עולה, קרבנות הנשרפים ומוקרבים על המזבח בשעה שאין קרבנות אחרים מוקרבים עליו.
המשנה ממשיכה ומונה עודפים נוספים שדינם כדין מותר עשירית האיפה:
"מותר קיני זבים, קיני זבות וקיני יולדות" - קרבנות העוף שמביאים זב (זכר שהיו לו זיבות מסוימות), זבה (אישה שהיו לה זיבות מסוימות) ואישה שילדה, כחלק מתהליך הטהרה שלהם. אם נותרו בידם כספים מן הכספים שהפרישו לקרבנות אלו - המותר לנדבה.
"וחטאות ואשמות" - קרבן חטאת, המובא על סוגים מסוימים של חטאים, וקרבן אשם, שהוא סוג אחר של קרבן על סוגים אחרים של חטאים. אף בהם, מותרם לנדבה.
מכאן קובעת המשנה כלל: "זה הכלל: כל שהוא בא לשם חטאת ולשם אשם - מותרן לנדבה". כל קרבן הבא לשם חטאת או לשם אשם, דהיינו כל מה שנמנה לעיל חוץ מן השקלים, עודפו מוקצה לנדבה.
קרבנות שעודפם נשאר לסוגם:
מכאן ואילך מונה המשנה סוגים שבהם העודף נשמר לאותה קטגוריה עצמה:
מותר עולה - המפריש כספים להבאת קרבן עולה בנדבה, המותר מופרש ונשמר לעולות בעתיד.
מותר מנחה - המפריש למנחה ונותר בידו עודף, העודף נשמר למנחות בעתיד.
מותר שלמים - המפריש כספים לקרבן שלמים, דין העודף כדין הקודמים.
מותר פסח - הכלל הוא שקרבן פסח מובא פעם אחת בשנה בלבד, ולפיכך כל הנותר ממנו - בין הבהמה עצמה ובין הכספים שהופרשו עבורה - מקבל מעמד של שלמים.
מותר נזירים - המפריש כספים עבור נזירים עניים שנדרו נדר נזירות ואין בידם להביא את קרבנותיהם בסוף תקופת נזירותם, העודף נשמר לנזירים בעתיד.
מותר נזיר - אך מי שהפריש כספים עבור נזירות עצמו, אותם כספים הולכים לשלמים, כפי שתואר לעיל.
עודפי מצוות שאינן קרבנות:
מכאן עוברת המשנה מענייני קרבנות לענייני מצוות אחרים:
מותר עניים - מי שהפריש כספים לעניים וכבר דאג לצרכיהם, ונשאר בידו עודף, העודף מיועד לצרכי עניים בעתיד.
מותר עני - הפריש כספים לעני מסוים וכבר דאג לצרכיו, העודף נשאר מופרש לאותו עני לצרכיו בעתיד.
מותר שבויים - המפריש כספים לפדיון שבויים, העודף מיועד לצרכי שבויים בעתיד.
מותר שבוי - הפריש עבור שבוי מסוים, העודף יינתן לאותו אדם, אף שלכאורה שוב אינו זקוק לו, שהרי כבר נפדה. מאחר שהכספים הופרשו לצרכיו, הם מגיעים אליו.
מותר המתים - המפריש כספים לקבורת מתים בחינם, העודף מיועד לקבורות שיבואו בעתיד.
מותר המת - מחלוקת התנאים:
מה דינם של כספים שהופרשו לקבורתו של מת מסוים ונשאר מהם עודף? בכך נחלקו התנאים:
תנא קמא: מותר המת ליורשיו.
רבי מאיר: "מותר המת יהא מונח עד שיבוא אליהו" - הנותר ממת מסוים מונח בצד, עד שיבוא אליהו ויורה מה לעשות בו, ואין משתמשים בו.
רבי נתן: מותר המת - בונין לו נפש על קברו, כלומר משתמשים בעודף לציון ולמצבה על קברו, או לשיפור המצבה.
הגמרא במסכת סנהדרין מבארת כי נחלקו בשאלה מה היה המת עצמו מעדיף. עצם העובדה שהוא זקוק לכספים אלו עבורו יש בה מן הבזיון, והשאלה היא מהי הרעה הפחותה:
לדעת תנא קמא: היה מעדיף שהכספים ילכו ליורשיו, ולכן הם ניתנים להם.
לדעת רבי מאיר: מסופק אם היה מוחל על בזיונו לטובת יורשיו, ולפיכך מניחים את הכסף בצד.
לדעת רבי נתן: לא היה מוחל על בזיונו, ולפיכך יש להשתמש בכספים עבור המת עצמו - למצבת קברו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני העודפים: מותר שקלים - חולין; כל הבא לשם חטאת ואשם - מותרו לנדבה; ושאר הקרבנות והמצוות - עודפם נשמר לאותה קטגוריה עצמה, למעט מותר פסח ומותר נזיר שדינם שלמים. לבסוף עמדנו על מחלוקת התנאים בדין מותר המת, ועל יסודה בשאלה מה היה המת עצמו מעדיף.