שקלים, פרק א', משנה ו'. משנה זו מציגה בפנינו את ה'קלבון' - סכום כסף קטן ונוסף, שהיה מתווסף לעתים למחצית השקל. במשנתנו מובאת מחלוקת בין התנא קמא לרבי מאיר בטעמו של הקלבון ובמטרתו, ומן המחלוקת הזו נובעת נפקא מינה להלכה: מתי היו מוסיפים את הסכום הנוסף ומתי לא.
שתי הדעות בטעם הקלבון:
דעת רבי מאיר (המובאת בסוף המשנה) - בכל פעם שאדם נותן מחצית השקל מוטלת עליו החובה להוסיף קלבון. הטעם: כדי לוודא שאכן נתן מחצית השקל שלמה, שמא אין המטבע שווה לשקל האמיתי, ולפיכך מוסיפים מעט יותר. נמצא שבכל נתינה של מחצית השקל, בכל מקרה, יש להוסיף קלבון.
דעת התנא קמא - המטרה היחידה שלשמה מוסיפים קלבון היא כתחליף ל'שכר חילופים', אותה עמלה קטנה שאדם משלם לשולחני כאשר הוא פורט מטבע ומקבל עודף. לפיכך הקלבון רלוונטי רק כאשר שני אנשים נותנים יחד מטבע שלמה - סלע - במקום ששניהם יביאו כל אחד את מחצית השקל שלו. מאחר שהחיוב האמיתי שלהם הוא בנתינת מחצית השקל, ואילו היו פורטים את הסלע לחצאי שקלים היו נדרשים לשלם עמלה על הפריטה, יש להוסיף את אותה עמלה כאשר אדם נותן בשם עצמו ובשם חברו.
מי חייב בקלבון ומי פטור:
אומרת המשנה: "ואלו שחייבין בקלבון" - אלו הם האנשים שחלה עליהם חובת הקלבון:
לוויים - כשלוי נותן מחצית השקל. לפי התנא קמא, כאמור, הדבר נכון רק כאשר מצטרפים שני חצאי שקלים יחד.
ישראלים - ישראל רגיל, וכן גרים ועבדים משוחררים.
כהנים - פטורים. אף שנתבאר שהם חייבים בנתינה עצמה, הקלו עליהם ופטרום מאחריות הקלבון.
נשים, עבדים וקטנים - פטורים. מאחר שאינם חייבים במחצית השקל, אף אם נתנו בפועל אין מחייבים אותם להוסיף את הקלבון, שכן אין להם החיוב העיקרי.
השוקל בעד אחר:
ממשיכה המשנה: "השוקל על יד כהן, על יד אשה, על יד עבד, על יד קטן - פטור". הנותן מחצית השקל בעבור כהן, אשה, עבד או קטן - אף הוא אינו צריך להוסיף קלבון. לפי התנא קמא מדובר במקרה שאדם נותן מטבע שלמה, ולא חצי, בעבור עצמו ובעבור אחד מן הארבעה הללו. בנסיבות רגילות היה חייב בקלבון, אך כאן הוא פטור, מפני שהצד השני אינו מחויב בקלבון. אנו רואים את הנתינה כאילו נתן בעבור עצמו לבד, ולדעת התנא קמא הנותן בעבור עצמו לבד אינו מוסיף קלבון.
"שקל על ידו ועל יד חברו":
לעומת זאת, אם נתן שקל בעבור עצמו ובעבור חברו - כלומר, נתן מטבע שלמה במקום מחצית השקל - "חייב בקלבון אחד". הטעם, כאמור, הוא לכסות את שכר החילופין, אותו תשלום שהיה נדרש לשלם לשולחני כדי להגיע למחצית השקל, שהיא עיקר חיובו.
ואילו רבי מאיר אומר: "שני קלבונות". הנותן מטבע שלמה, שני חצאים יחד, חייב בשני קלבונות, שכן לדעתו כל חצי שקל מצריך קלבון בפני עצמו, וממילא שני חצאי שקלים מצריכים שני קלבונות.
"הנותן סלע ונוטל שקל":
בהלכה זו מסיימת המשנה, והיא נכונה אף לדעת התנא קמא. הנותן סלע - סכום מלא - ולוקח בחזרה עודף של שקל, שהוא חצי סלע, נמצא שאותו שקל הוא מה שאנו קוראים מחצית הכסף שקל, שכן חצי שקל התורה הוא חצי סלע. בתקופת המשנה כינו 'שקל' את המטבע שהיה חצי מן השקל של התורה, כלומר חצי סלע.
נמצא שהנותן סלע ולוקח בחזרה שקל "חייב שני קלבונות", וזאת אף לדעת התנא קמא, מפני שמתרחשים כאן שני חילופים: הוא נותן מטבע וגם מקבל בחזרה מטבע. משום כך רואים בכך שני חילופים ושני תשלומים המוטלים עליו, ולפיכך חייב שני קלבונות לשתי הדעות.
לסיכום: במשנה זו למדנו על הקלבון, התוספת הקטנה שנלוותה לעתים למחצית השקל, ועל המחלוקת בטעמה: לרבי מאיר הקלבון בא להשלים את שוויה של מחצית השקל, ולפיכך כל חצי שקל מצריך קלבון; ולתנא קמא הוא בא במקום שכר החילופין, ולפיכך חייבים בו רק כאשר נותנים מטבע שלמה בעד שניים. מכאן נגזרו פרטי ההלכה: לוויים, ישראלים, גרים ועבדים משוחררים חייבים; כהנים, נשים, עבדים וקטנים פטורים; השוקל בעד עצמו ובעד אחד הפטורים - פטור; השוקל בעד עצמו ובעד חברו - חייב קלבון אחד לתנא קמא ושניים לרבי מאיר; והנותן סלע ונוטל שקל - חייב שני קלבונות לדברי הכל, מפני שני החילופין שנעשו בידו.