אנו ממשיכים במסכת שקלים, פרק א', משנה ה'. המשנה פותחת ואומרת: "אף על פי שאמרו" - אף על פי שאמרו חז"ל, כפי שלמדנו לעיל במשנה ג', ש"אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים" עבור מחצית השקל, כלומר שאין נוטלים משכון מנשים, מעבדים או מקטנים עבור מחצית השקל - מכל מקום "אם שקלו מקבלין מידם": אם אחד משלושת הסוגים הללו נתן מחצית השקל מרצונו, מקבלים זאת מידו.
ותנאי בדבר: שיתנו את הכסף לציבור לגמרי, באופן שיהיה ידוע שאין אלו עוד כספיהם. אין זה כסף פרטי, אלא כסף של הציבור.
הנכרי והכותי:
מכאן עוברת המשנה לדון ביחס למי שאינו יהודי ולכותי. בעניין הכותים היתה מחלוקת בזמן המשנה אם דינם כגרים אם לאו: האם הם גירי אמת או 'גירי אריות' - שהתגיירו רק מתוך פחד מן האריות שאכלו אותם. בכל אופן, ההתייחסות אליהם היתה שונה, ולא נחשבו לגמרי כגויים. מאוחר יותר, בזמן הגמרא, ניתן להם דין גויים לגמרי, אך בזמן המשנה, מאחר שלא היו כגויים ממש, דברים מסוימים כן חלו עליהם.
אומרת המשנה: "הנכרי והכותי ששקלו - אין מקבלין מידם" - אם נכרי, ואף כותי, נתנו את מחצית השקל, אין מקבלים זאת מידם. אין הם יכולים להשתתף עם הציבור, שכן אין הם חלק מן הציבור ואינם חלק מן הקהילה.
ובכלל ה"אין מקבלין מידם" נמנים גם:
"קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות" - קרבנות העופות המובאים על ידי זבין, גברים שהם במעמד של זב וצריכים להביא קרבן, על ידי נשים שהן זבות (אלו שני מקרים של הפרשות שונות שעליהן יש להביא קרבן עוף), וכן קיני יולדות - אישה שילדה וצריכה להביא קרבן זה. אלו אינם מתקבלים לא מגויים ולא מכותים. אפשר לומר שדין זה רלוונטי באמת רק לכותים, שהרי אצל גוי אין כלל מעמד של זב, זבה או יולדת.
"וחטאות ואשמות" - אף קרבן חטאת וקרבן אשם אינם מתקבלים מהם.
מה כן מקבלים מידם:
ממשיכה המשנה: "אבל נדרים ונדבות מקבלין מידם" - מן הגויים, וממילא גם מן הכותים, מקבלים נדר, שבו הבטיחו מרצונם להביא קרבן, או נדבה, שבה לקחו בהמה ואמרו: "זהו קרבן". שוב, אין אלו חובות, אלא דברים שעשו מרצונם - ואת אלו מקבלים מהם. גוי הרוצה להביא נדבה לבית המקדש, רשאי.
ראוי לציין כי ישנם הגורסים משנה זו באופן מעט שונה, ולפי גרסה אחרת נכלל בה דין הכותי בשינוי מסוים.
מכל מקום, המשנה מסיימת בכלל הכולל: "זה הכלל" - כל סוג של קרבן שיכול לבוא כנדר, על יסוד נדר שנדרו להביא קרבן, או כנדבה, שהם מקדישים בהמה ואומרים שרצונם שתהיה קרבן - אותם מקבלים מהם. וכל דבר שאינו בא בהתנדבות, אין מקבלים מהם.
מקור הדין:
היסוד לכך שאין נוטלים מהם דבר שאינו בא בהתנדבות מפורש בדברי עזרא - ולמעשה בספר נחמיה, שחז"ל כללוהו יחד עם ספר עזרא. שם נאמר לכותים שרצו להשתתף בבניין בית המקדש, שאין זה עניינם ועניינו יחד לבנות את בית המקדש. הם רצו להשתתף בבית המקדש, ולא רצו בהשתתפותם. לפיכך, כל דבר שיש בו שותפות שלהם בקהילה, אין מקבלים מן הכותים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף שאין ממשכנין נשים, עבדים וקטנים על מחצית השקל, אם שקלו מרצונם - מקבלים מידם, בתנאי שהכסף נמסר לציבור לגמרי. לעומת זאת, מן הנכרי ומן הכותי אין מקבלים את מחצית השקל, וכן אין מקבלים מהם קיני זבין, זבות ויולדות, חטאות ואשמות; אך נדרים ונדבות מקבלים מהם. וזה הכלל: כל הבא בנדר ובנדבה - מקבלים, וכל שאינו בא בהתנדבות - אין מקבלים, כמקורו בדברי עזרא ונחמיה.