במשנה הקודמת למדנו כי חיוב הקולבון נוצר כאשר אדם נותן סלע שלם עבור שני אנשים. משנתנו באה להבחין: מי שמצטרף עם חברו כשותפים ונותנים סלע אחד בעבור שניהם - חייבים בקולבון; אך מי שמשלם עבור אדם אחר שאין הוא מחויב בשקלו, אלא עושה זאת כטובה ומתנה - אין דורשים ממנו להוסיף קולבון.
מי פטור מן הקולבון:
הנותן בעבור אחר במתנה - השוקל מחצית השקל בעבור עצמו ובעבור עני, או בעבור שכנו או אדם אחר מבני עירו, כשהוא עושה זאת כמתנה עבורם - פטור מן הקולבון. חיוב זה נאמר דווקא כשהצטרפות שני האנשים היא בגדר שותפות, ושניהם מחויבים בשקלם; אך המטפל בכך עבור זולתו אינו נכנס לגדר זה.
המלווה לחברו - אם אין זו מתנה אלא הלוואה, שהוא משלם בשמם באופן זמני ומצפה שיחזירו לו - הרי הם שותפים לכל דבר, וחייבים בקולבון.
שותפים ומעשר בהמה:
מכאן עוברת המשנה לעסוק בגדר השותפות, לא רק לעניין הקולבון אלא גם לעניין הלכה אחרת לגמרי - מעשר בהמה. חובת מעשר בהמה היא להפריש אחת מעשר מן הבהמות הנולדות בעדר ולהביאה כקרבן. אולם דין זה אינו חל על שותפים: שותפים בעדר בהמות פטורים ממעשר בהמה, ובמיוחד מן התורה.
אחים שירשו את נכסי אביהם:
כאן מבחינה המשנה בין שני מצבים, לפני חלוקת הירושה ולאחריה:
לפני שחלקו את הירושה: אין רואים את הנכסים כשותפות שביניהם, אלא כמעט כאילו הם עדיין ממונו של האב ומצויים בידיו. וכשם שהאב אינו חייב לשקול מחצית השקל בעבור בנו, ואם עשה כן הרי הוא כמשלם בעבור עני - כך גם כאן אין דורשים קולבון.
לאחר שחלקו את הירושה: משלקח כל אחד את חלקו, ולאחר מכן חזרו והתאחדו וצירפו את כספיהם ועושים את ענייניהם בשותפות - הרי הם כשותפים רגילים לכל דבר. וכשם ששותפים רגילים המצטרפים ונותנים סלע אחד בעבור שניהם חייבים בקולבון, כך גם הם.
לפי זה מתבארים דברי המשנה, ובלשון הגירסה: "אחים שהם שותפים - חייבין בקולבון". מפני מה חייבים? משום שהם אחים המתפקדים כשותפים, שכבר חלקו את העיזבון ולאחר מכן חיברו את כספיהם יחד כדרך שהשותפים עושים. אין רואים את הדבר כאילו האב משלם בעבור בניו, ולפיכך חייבים בקולבון. ומאותו טעם עצמו הם נחשבים שותפים גם לעניין מעשר בהמה, ושותפים פטורים ממעשר בהמה.
ולעומת זאת, כשהם חייבים במעשר בהמה - היינו במצב שבו עדיין לא חלקו את נכסי האב, שאין זה נחשב שותפות אלא ממונו של האב, כמעט כאילו האב הוא הבעלים אף שאינו בחיים, ואין כאן אלא עיזבון - הרי הם פטורים מן הקולבון, שכן רואים את הדבר כאילו עיזבון האב משלם בעבור בניו, ואב השוקל מחצית השקל בעבור בניו הוא כמשלם בעבור עני, ופטור מן הקולבון.
שיעור הקולבון:
לאחר שסיימה המשנה את עניין הקולבון, היא שואלת: וכמה הוא הקולבון?
רבי מאיר: אחד מעשרים וארבעה בסלע - ומאחר שמחצית השקל היא חצי סלע, נמצא שהוא אחד משנים עשר במחצית השקל.
וחכמים אומרים: חציו של שיעור זה - אחד מארבעים ושמונה בסלע, שהם אחד מעשרים וארבעה במחצית השקל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חיוב הקולבון תלוי בגדר השותפות: הנותן בעבור עני, שכן או אדם אחר בדרך מתנה - פטור, ואילו המלווה להם על מנת שיחזירו - הרי הם שותפים וחייבים. עוד למדנו את ההבחנה באחים שירשו: קודם חלוקת הירושה נחשב הממון כשל אביהם, ולפיכך פטורים מן הקולבון וחייבים במעשר בהמה; ולאחר שחלקו וחזרו ונשתתפו הרי הם שותפים, וחייבים בקולבון ופטורים ממעשר בהמה. ולבסוף עמדנו על שיעור הקולבון - אחד מעשרים וארבעה בסלע לדעת רבי מאיר, ומחצית השיעור לדעת חכמים.