פרק א', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי ממשכנים את מי שאינו נותן ברצון את מחצית השקל, אך אין ממשכנים את הכהנים מפני כבוד הכהנים. משנתנו מביאה שתי דעות בשאלה היסודית: האם הכהנים חייבים כלל להשתתף במחצית השקל.
הקדמה: עירוב ממון פרטי בכספי הציבור:
תכלית גביית מחצית השקל היא שיהיה לכל אחד ואחד חלק בקרבנות הציבור. משום כך, נתינה מעבר לסכום הקבוע עלולה להעמיד בעיה: ממון פרטי מתערב בכספי הציבור, ואין הקרבן קרבן ציבור גמור אלא מעורב בממון של יחיד. סוגיה זו נידונה תחילה בדברי רבי יהודה שבמשנתנו.
עדותו של בן בוכרי:
אמר רבי יהודה: "העיד בן בוכרי ביבנה: כל כהן ששוקל אינו חוטא" - כהן הנותן מחצית השקל אינו עושה דבר שאינו כשורה. לדעת בן בוכרי אין הכהן חייב בנתינת מחצית השקל, ואף על פי כן אין לחשוש לעירוב ממון פרטי בכספי הציבור, שכן הכהן מוסר את שקלו לציבור במתנה גמורה וחופשית לחלוטין, והוא נעשה חלק מכספי הציבור. לפיכך אין בכך בעיה, אף שאין הכהנים חייבים.
תשובת רבן יוחנן בן זכאי:
רבן יוחנן בן זכאי השיב לו בדיוק להיפך: "לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא" - הכהן חייב בנתינת מחצית השקל ככל יהודי. עם זאת, הוא מציין כי לסברה שהכהן פטור יש מקור, אלא שהוא מקור מוטעה: "אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמם" - דרשה שדרשו הכהנים מפסוק לתועלת עצמם.
מהו אותו מקרא? "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל". ברוב המנחות קומץ הכהן מלוא ידו ומקטיר על המזבח, והשאר נאכל לכהנים; אך מנחת כהן נשרפת כליל על המזבח ואסורה באכילה.
מכאן דנו הכהנים: "והלא העומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו - היאך נאכלום?" - קרבן העומר המובא בט"ז בניסן, שתי הלחם המובאים בשבועות ולחם הפנים המובא בכל שבת, כולם נאכלים לכהנים. אם ישתתפו הכהנים במחצית השקל, יהיה להם חלק בבעלות על קרבנות אלו, ושוב לא תיתכן אכילתם. על יסוד זה הסיקו שאינם חייבים במחצית השקל.
אולם רבן יוחנן בן זכאי סבר שאין לדרוש דרשה זו, שכן דין מנחת כהן הנשרפת כליל לא נאמר אלא במנחת כהן פרטי, מנחתו האישית, ולא במנחת ציבור, ואין הוא נוגע לענייננו. לפיכך קבע שהכהנים חייבים בנתינת מחצית השקל.
לסיכום: משנתנו עוסקת בשאלה אם הכהנים חייבים במחצית השקל. בן בוכרי העיד ביבנה שהכהן פטור, ואף אם שקל אינו חוטא, משום שהוא מוסר את שקלו לציבור במתנה גמורה. רבן יוחנן בן זכאי קבע שכל כהן שאינו שוקל חוטא, ודחה את דרשת הכהנים מן הפסוק "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל", שלא נאמרה אלא במנחת יחיד ולא במנחת ציבור.