שקלים, פרק א', משנה ג'. המשנה ממשיכה לעסוק בתזמון הדברים שהתרחשו בחודש אדר, ומכאן היא חוזרת אל העניין המרכזי - השקלים עצמם.
מועדי הצבת השולחנות:
"בחמישה עשר בו שולחנות היושבין במדינה" - בחמישה עשר באדר היו מציבים שולחנות של חלפנים, אנשים שתפקידם לקבל את השקלים ולתת עודף למי שהביא סלע. לדעת רש"י הכוונה בירושלים; הרמב"ם חולק ומבאר ש"במדינה" פירושו בכל הערים שבארץ ישראל, מחוץ לירושלים.
"בעשרים וחמישה ישבו במקדש" - בעשרים וחמישה באדר הועברו השולחנות לבית המקדש, לפי רש"י. ואילו הרמב"ם, שביאר ש"במדינה" היינו מחוץ לירושלים, מפרש ש"מקדש" מתייחס לירושלים.
"התחילו למשכן":
מן העשרים וחמישה באדר החלו לגבות משכון ממי שטרם נתן את מחצית השקל שלו, ולוקחים מחפציו עד שיהיה מוכן לתת מזומן, שכן מוטלת עליו אחריות להשתתף.
"את מי ממשכנין?" - ממי היו לוקחים משכון? המשנה מגדירה ומגבילה:
"לויים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים" - מלוי, מישראל, ממי שהתגייר ומעבדים שהשתחררו.
"אבל לא נשים ועבדים וקטנים" - שלוש קטגוריות אלו אינן מחויבות מלכתחילה, ולפיכך אין לוקחים מהן משכון כלל.
וטעם הפטור בכל אחת מהן:
נשים: אינן חייבות בנתינת מחצית השקל, שנאמר "ונתנו איש כפר נפשו" - איש ולא אישה.
עבדים: כלומר עבדים שאינם משוחררים, שאינם חייבים אלא במצוות שאישה חייבת בהן; וכיוון שאישה פטורה, אף הם פטורים.
קטנים: כאן אין הכוונה למי שלא הגיע לגיל שלוש עשרה, אלא למי שלא הגיע לגיל עשרים, שאינו מחויב.
מכאן יש דיון בפוסקים אם מי שלא הגיע לגיל עשרים צריך להתפלל מוסף, שהרי תפילת מוסף באה מקרבן הציבור הבא מכספי הציבור, ולו לא הייתה בהכרח שייכות ישירה בהם. למעשה אנו מורים לו להתפלל מוסף, ואף נראה שהדבר מכסה גם אותו, כפי שנראה בהמשך הלימוד.
עם זאת ממשיכה המשנה: "וכל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו, שוב אינו פוסק" - כל מי שלא הגיע לגיל עשרים ואביו החל לשקול עבורו את מחצית השקל, מוטלת על האב חובה להמשיך בכך. כיוון שהתחיל, עליו להמשיך אף עבור מי שאינו מחויב מן הדין.
הכהנים - "מפני דרכי שלום":
קבוצה אחת יש שאף שהיא חייבת בנתינה, אין נוטלים ממנה משכון: "ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום". משמעות "דרכי שלום" כאן היא מפני הכבוד: כיוון שהכהנים עצמם הם המקריבים בפועל את הקרבנות שלמענם נועדו השקלים, נוהגים בהם בכבוד יתר ואין נוהגים כלפיהם באותה ישירות, שהרי הם משתתפים בדרך אחרת.
אף על פי כן, האחריות מוטלת גם עליהם, כפי שנראה במשנה הבאה. ואף אם בסופו של דבר לא נתנו, היו בית דין מתנים תנאי שיהיה להם חלק בקרבנות באופן אוטומטי, כדי שלא יישארו בחוץ. נמצא: אין נוטלים מהם משכון, אך הם אמורים לתת; ואם לא נתנו - עדיין יש להם חלק בקרבנות הציבור שהוקרבו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מועדי הצבת שולחנות החלפנים - בחמישה עשר באדר "במדינה" ובעשרים וחמישה "במקדש", ואת מחלוקת רש"י והרמב"ם בהגדרת המקומות; את תחילת המשכון ואת רשימת המחויבים והפטורים - נשים, עבדים וקטנים שמתחת לגיל עשרים; את חובת האב שהתחיל לשקול עבור בנו להמשיך בכך; ואת דין הכהנים, שאין ממשכנים אותם מפני הכבוד, ואף על פי כן חייבים הם בנתינה ויש להם חלק בקרבנות הציבור.