שקלים, פרק א', משנה ב'. המשנה הקודמת הסתיימה בכך שביום ט"ו באדר היו בית דין שולחים שלוחים ונציגים לבדוק בשדות, לראות אם הוסרו הכלאיים. משנתנו דנה בשאלה מה היו שלוחי בית דין עושים בכלאיים שמצאו.
שלושה שלבים בטיפול בכלאיים, כדברי רבי יהודה:
"בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהם" - בתחילה היו השלוחים עוקרים את הכלאיים, מוציאים אותם מבין שאר סוגי היבול והירקות שגדלו בשדה, ומשליכים אותם לפני בעלי השדות.
"משרבו עוברי עבירה, היו עוקרין ומשליכין על הדרכים" - כאשר התרבו העוברים על האיסור, שינו את הנהוג. הירושלמי מבאר שבעלי השדות היו שמחים בכך: השדות התנכשו עבורם, ואת הירקות שעקרו שלוחי בית דין היו מאכילים לבהמותיהם. לפיכך היו שלוחי בית דין עוקרים את הכלאיים ומשליכים אותם על הדרכים, כדי שלא יישארו בשדות הבעלים אלא יזכו בהם אחרים.
"הסכינו שאף מפקירין כל השדה כולה" - אף בכך לא נפתרה הבעיה, שכן בעלי השדות עדיין שמחו: אף שלא נהנו מן התוצרת שנעקרה, לכל הפחות זכו בשדות שנעדרו עבורם. על כן התקינו תקנה, שאם נמצאו כלאיים בשדה ולא טופלו, מפקירים את השדה כולו, וכל הרוצה בא ולוקח את התוצרת שבו.
באיזה כלאיים מדובר?
יש להעמיד את המשנה בכלאי זרעים, כלומר תערובת של ירקות, ולא בכלאי כרם. כלאי כרם אסורים בהנאה, ואי אפשר ליהנות מהם כלל. כאן, לעומת זאת, מדובר בתערובת שבין מוצרי ירק בלבד, ולפיכך משהוסרו הכלאיים הותרה ההנאה מן התוצרת שגדלה בשדה והשימוש בה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלושת השלבים בטיפולם של שלוחי בית דין בכלאיים שמצאו בשדות: עקירה והשלכה לפני הבעלים, עקירה והשלכה על הדרכים, ולבסוף הפקרת השדה כולה - הכל מפני שהתקנה הקודמת הפכה לרווח לבעלי השדות ולא למניע מן העבירה. כמו כן העמדנו את המשנה בכלאי זרעים, שההנאה מהם מותרת לאחר הסרת הכלאיים, ולא בכלאי כרם האסורים בהנאה.