סנהדרין פרק ז' משנה י': המסית והמדיח

סנהדרין ועונשין עבודה זרה דיני ממונות ובית דין

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

אנו ממשיכים בפרק ז' של מסכת סנהדרין, במשנה י'. המשנה מוסיפה לפרט את העבירות שנמנו לעיל במשנה ד', שעונשן בסקילה, וכעת היא עוסקת במסית ובמדיח.

המסית הוא יהודי המשדל יהודי אחר לעבוד עבודה זרה. כפי שראינו במשניות הקודמות, עבודה זרה נעשית באחד משלושה אופנים: קבלת אליל כאלוה, עבודתו בדרך שבה רגילים לעובדו, או עבודתו באחת מארבע העבודות שבהן עובדים את השם. עצם השידול לאחד מאלו הוא גדרה של עבירת ההסתה.

השידול כשלעצמו מחייב, בין אם הניסת עשה מעשה בפועל ובין אם לאו, שנאמר: "וסקלתו באבנים ומת... כי בקש להדיחך מעל ה' אלוקיך". עצם הבקשה - הכוונה והניסיון להרחיק אדם מה' - היא היא העבירה.

ההבדל בין מסית למדיח:

המסית משדל יחידים, ואילו המדיח מדיח את רוב תושבי העיר לעבודה זרה. תחילה נעסוק במסית, שהוא עיקר עניינה של משנתנו.

"המסית זה הדיוט המסית את ההדיוט":

הדיוט הוא אדם רגיל, בניגוד לנביא שקר. באופן כללי המונח 'הדיוט' הוא מונח יחסי, המתאר מי שאינו מיוחד בבחינה מסוימת. כאן הכוונה שנביא שקר, הטוען שהשם ציווהו לעבוד עבודה זרה זו, נכנס לקטגוריה אחרת: לדעת התנא שלנו, רבי שמעון, אין דינו בסקילה אלא בחנק. והמילים "המסית את ההדיוט" מלמדות שמדובר בשידול יחידים, בניגוד לעיר שלמה שדינה כמדיח.

ראוי לציין כי אין התנא שלנו להלכה. ההלכה היא שהמסית לעבודה זרה נסקל בין אם הסית בשם ה' כנביא שקר ובין אם בדרך אחרת, וכן ששניהם - המסית והמדיח - נידונים בסקילה. נמצא שמשנה זו, שנשנתה על ידי רבי שמעון, אינה כדעת חכמים ואינה להלכה בשני הפרטים הללו.

כיצד נראית הסתה:

המשנה מתארת את פעולת השכנוע: "אמר לו: יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה":

"יש יראה במקום פלוני" - יש עבודה זרה במקום אחר.
"כך אוכלת, כך שותה" - זהו מאכלה וזהו משקה שלה.
"כך מטיבה" - אלו ההטבות שהיא מעניקה לעובדיה.
"כך מריעה" - אלו ההשלכות השליליות של הימנעות מעבודתה.

יש לעמוד על תפקידה של שורה זו במשנה, שהרי תיאור עבודה זרה, ואפילו טענות בדבר מעלותיה, אינם האיסור שבו אנו עוסקים, ובוודאי אין בהם כדי לחייב סקילה. איסור ההסתה וחיוב הסקילה מחייבים שידול ממש, קריאה לפעולה לעבוד את העבודה הזרה או לקבלה, ודבר זה עדיין לא נאמר כאן. הגמרא מלמדת שיש בכך תובנה בדרך פעולתו של המסית: בני אדם מכירים את אנשי מקומם ואת מנהגיהם המשונים, ולפיכך פותח המסית דווקא בתיאור מקום רחוק ולא מוכר, שנוהגים בו כך וכך והדבר מיטיב עמם - וכיוון שהניסת אינו מכיר את הדברים, קל יותר להפילו בפח.

מסית אינו צריך התראה גמורה:

בכל שאר העבירות שיש בהן עונש, בית דין נזקק לעדים ולהתראה. החריג הגדול לכלל זה נמצא במשנתנו: המסית אינו צריך לקבל התראה רשמית, שבה מבהירים לו את השלכות מעשהו, כדי להתחייב על הסתתו. יסוד הדין בלשון הפסוק: "ולא תחמול ולא תכסה עליו" - אין לרחם על המסית ואין לחפות עליו. כלומר, אנו נוטים ודרוכים להרשיעו, ולפיכך אין צורך באזהרה מלאה. עם זאת, כפי שתבאר המשנה בהמשך, נדרשת אזהרה קלה, מעין נורת אזהרה, הנותנת לו הזדמנות אחרונה.

"כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן, חוץ מזו":

בכל שאר חייבי מיתות אין טומנים פח למי שעומד לחטוא: אין מציבים עדים בסתר שיצותתו לו או ירגלו אחריו, ואין מניחים לפניו פיתיון כדי ללוכדו בשעת מעשה. היוצא מן הכלל הוא המסית, שבו מוכנים אנו להכמין עדים שיאזינו לדבריו, כדי להביא בסופו של דבר להרשעתו.

"אמר לשניים - והן עדיו" - אם המסית שידל שני אנשים כאחד, אותם שניים ששמעו את השידול משמשים בעצמם עדים, ואף שלא ניתנה התראה גמורה (מלבד אותה אזהרה קלה שנתאר), "מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו" - אותם שניים שהוסתו מביאים את המסית לבית דין ומקיימים בו את דין הסקילה.

"אמר לאחד" - אם המסית פיקח ומדבר עם אדם אחד בלבד בכל פעם, כדי שלא יהיו נגדו שני עדים כאחד, על הניסת לומר לו: "יש לי חברים רוצים בכך" - יש לי חברים המעוניינים לשמוע ולהיות שותפים לדבר. זו מלכודת שנועדה להביא את המסית לדבר בפני שניים בעת ובעונה אחת, כדי שתהיה עדות להביאו לבית דין.

"אם היה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם" - אם המסית פיקח ויודע שדיבור בפני שני אנשים כאחד מסוכן לו, ומעלה תירוץ מדוע אין ביכולתו לדבר בפניהם אלא עם אדם אחד בכל פעם, אזי "מכמינין לו עדים אחורי הגדר" - מציבים שני עדים במארב מאחורי הגדר, שיהיו הם המרשיעים אותו. "והוא אומר לו: אמור מה שאמרת לי ביחוד" - הניסת מבקש מן המסית לחזור על דבריו שאמר לו כשהיו לבדם, כדי שהעדים ישמעו זאת מכלי ראשון.

ראוי לדייק: עדים אינם יוצאים ידי חובתם בשמיעה בלבד, אלא צריכים לראות בעיניהם. משמעות הדבר שאין די בהאזנה, אלא עליהם להציץ מבעד לחור שבקיר ולראות בפועל את ההסתה לעבודה זרה, ולשמוע כמובן באוזניהם. ומדוע נדרשים שני עדים מאחורי הגדר, ולא די בעד אחד שיצטרף לניסת? משום שיש כלל בעדות, שהעדים צריכים להיות מסוגלים לראות זה את זה. כיוון שהעד המסתתר אינו נראה לניסת, אין הם מצטרפים לכת אחת, ולפיכך נדרשים שניים בסתר.

נורת האזהרה וההזדמנות האחרונה:

"והלה אומר לו" - המסית חוזר על דבריו ומשדלו ללכת ולעבוד את העבודה הזרה. "והוא אומר לו: האיך נניח את אלקינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים" - כאן על הניסת להשיב למסית. אין זו התראה מלאה, שנוסחה הרגיל הוא שאסור לעשות כן ושבית דין יענישנו במיתה על מעשהו, אלא גרסה קלה ממנה. הוא הדין במקרה הקודם, שבו לא הכמנו עדים אלא שהמסית פנה מלכתחילה לשני אנשים - אף שם על הניסת להשיב תשובה זו.

"אם חוזר בו - הרי זה מוטב" - זו הזדמנותו האחרונה של המסית לחזור בו. חזרה זו נעשית בשני אופנים: או שהוא מודה במפורש שאין לעשות כן, או אפילו שהוא שותק ואינו מתעקש להוסיף ולהסית. בכל אחד מאלו לא חצה את קו האל חזור, ואינו נהרג על מעשיו.

אך אם התעקש כלשהו ואמר "לא, זו חובתנו" או "זה יהיה טוב עבורנו", ובכך הבהיר שוב שהוא מסית ודוחף לפעולה - שוב אין דרך חזרה. בנקודה זו חצה את הגבול והרי הוא מסית, וכשם שכל תשובה אחרת יפה היא אך אינה מבטלת את עונש בית דין, כך אף כאן. משניתנה לו הזדמנותו האחרונה בטענת "האיך נניח את אלקינו שבשמים" והוא עמד על דעתו, קופצים שני העדים ממארבם, מביאים אותו לבית דין וסוקלים אותו.

הקו שנחצה - קריאה לפעולה:

ריבוי הלשונות שבמשנה אינו אלא פירוט של עיקרון אחד: הגבול שעל המסית לחצות כדי להתחייב הוא הקריאה לפעולה. עליו לומר לניסת שיעשה מעשה עבודה זרה, ומעשה זה נחלק לשלוש קטגוריות:

עבודת האליל כדרך עבודתה - כגון בבעל פעור, שדרך עבודתו בעשיית צרכים מולו.
עבודתה באחת מארבע העבודות שבהן עובדים את השם, אף שאין זו דרך עבודתה הרגילה: זביחה, הקטרה, ניסוך והשתחוויה.
קבלת אליל השקר כאלוה, אף בלא מעשה.

מכאן ואילך מביאה המשנה דוגמאות למקרים שבהם נחצה הגבול, כולן בנויות באותו מבנה: "אלך ואעבוד, נלך ונעבוד" - כלומר אני אעשה ואתה תבוא אחריי, או שנעשה זאת יחד. עיקר הדברים הוא ההוראה לניסת לעשות אף הוא. וכן בכל ארבע העבודות: "אלך ואזבח, נלך ונזבח", "אלך ואקטיר, נלך ונקטיר", "אלך ואנסך, נלך וננסך", "אלך ואשתחווה, נלך ונשתחווה". בכל אלו נחצה הגבול, ואם קדמה אותה אזהרה קלה - חייב סקילה.

המדיח:

ההבדל שבמדיח הוא שאין הוא פונה ליחידים אלא לעיר שלמה, ומבקש להביא את כלל תושביה לעבוד עבודה זרה. משאמר לרוב אנשי העיר "נלך ונעבוד עבודה זרה" - הרי הוא מדיח.

ההלכה למעשה:

אנו פוסקים שגם המסית וגם המדיח נידונים בסקילה, ואותם כללים החלים על המסית חלים אף על המדיח. ההבדל היחיד נוגע למצב שבו נשמעה העיר למדיח ונעשתה עיר הנידחת, שרוב תושביה עבדו עבודה זרה: שם נאמרו דינים אחרים, שהעיר כולה נשרפת על כל תכולתה ואסור לבנותה מחדש. אך מבחינת ההשלכות של המסית והמדיח עצמם, הדין אחד הוא.

המאמר המקורי

אות סנהדרין ז:י

הַמֵּסִית, זֶה הֶדְיוֹט הַמֵּסִית אֶת הַהֶדְיוֹט. אָמַר לוֹ יֵשׁ יִרְאָה בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, כָּךְ אוֹכֶלֶת, כָּךְ שׁוֹתָה, כָּךְ מֵטִיבָה, כָּךְ מְרֵעָה. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶם, חוּץ מִזּוֹ. אָמַר לִשְׁנַיִם וְהֵן עֵדָיו, מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. אָמַר לְאֶחָד, הוּא אוֹמֵר יֶשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ. אִם הָיָה עָרוּם וְאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵיהֶם, מַכְמִינִין לוֹ עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִּי בְיִחוּד, וְהַלָּה אוֹמֵר לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֵצִים וַאֲבָנִים. אִם חוֹזֵר בּוֹ, הֲרֵי זֶה מוּטָב. וְאִם אָמַר כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִין מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר אֶעֱבֹד, אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד. אֲזַבֵּחַ, אֵלֵךְ וַאֲזַבֵּחַ, נֵלֵךְ וּנְזַבֵּחַ. אַקְטִיר, אֵלֵךְ וְאַקְטִיר, נֵלֵךְ וְנַקְטִיר. אֲנַסֵּךְ, אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ, נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה, אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה, נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה. הַמַּדִּיחַ, זֶה הָאוֹמֵר, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה: With regard to the case of an inciter, listed among those liable to be executed by stoning, this is an ordinary person, not a prophet. And it is referring to one who incites an ordinary person and not a multitude of people. What does the inciter do? He says: There is an idol in such and such a place, which eats like this, drinks like this, does good for its worshippers like this, and harms those who do not worship it like this. The mishna states a principle with regard to the halakha of an inciter: With regard to all of those mentioned in the Torah who are liable to receive the death penalty, if there are no witnesses to their transgressions, the court does not hide witnesses in order to ensnare and punish them, except for this case of an inciter. The mishna elaborates: If the inciter said his words of incitement to two men, they are his witnesses, and he does not need to be warned before the transgression; they bring him to court and stone him. If he said his words of incitement to one man alone, that man’s testimony would not be sufficient to have the inciter executed. Therefore he says to the inciter: I have friends who are interested in this; tell them too. This way there will be more witnesses. The mishna continues: If the inciter is cunning, and he knows that he cannot speak in front of two men, the court hides witnesses for him behind the fence so that he will not see them, and the man whom the inciter had previously tried to incite says to him: Say what you said to me when we were in seclusion. And the other person, the inciter, says to him again that he should worship the idol. And he says to the inciter: How can we forsake our God in Heaven and go and worship wood and stones? If the inciter retracts his suggestion, that is good. But if he says: This idol worship is our duty; this is what suits us, then those standing behind the fence bring him to court and have him stoned. The halakha of an inciter includes one who says: I shall worship idols, or one of the following statements: I shall go and worship idols, or: let us go and worship idols, or: I shall sacrifice an idolatrous offering, or: I shall go and sacrifice an idolatrous offering, or: Let us go and sacrifice an idolatrous offering, or: I shall burn incense as an idolatrous offering, or: I shall go and burn incense, or: Let us go and burn incense, or: I shall pour an idolatrous libation, or: I shall go and pour a libation, or: Let us go and pour a libation, or: I shall bow to an idol, or: I shall go and bow, or: Let us go and bow. With regard to the case of the subverter listed among those liable to be executed by stoning, this is one who says to a multitude of people: Let us go and worship idols.