אנו עומדים במסכת סנהדרין, פרק ז', משנה ט'. המשנה ממשיכה לפרט ולבאר את האיסורים שנמנו לעיל במשנה ד', שעונשם סקילה. כאן לפנינו דינו של הבא על נערה המאורסה. בדרך כלל, הבא על אשת איש עונשו חנק, אך התורה קבעה עונש מיוחד של סקילה, המיוחד דווקא למי שבא על נערה המאורסה.
המשנה קובעת כי כדי שיחול עונש הסקילה, נדרשת עמידה בארבעה תנאים בנערה זו: "הבא על נערה המאורסה - אינו חייב עד שתהא נערה, בתולה, מאורסה, והיא בבית אביה". "אינו חייב" - כלומר אינו חייב סקילה דווקא, להבדיל מחנק. נבאר את ארבעת התנאים כסדרם.
התנאי הראשון - "נערה":
במעגל חייה של אישה יהודייה שלושה שלבים:
קטנה: שתים עשרה שנותיה הראשונות.
נערה: בהגיעה לגיל בת מצווה היא עוברת מסטטוס של קטנה לסטטוס של נערה, בהתקיים שני תנאים: שמלאו לה שתים עשרה שנה, ושהחל אצלה תהליך ההתבגרות, הנמדד בהבאת שתי שערות. תקופה זו נמשכת שישה חודשים בדיוק.
בוגרת: בתום ששת החודשים היא הופכת לבוגרת מכל בחינה הלכתית, בדומה לנער שנעשה בר מצווה.
משנתנו נוקטת "נערה" דווקא, והגמרא לומדת מכאן שמדובר בחלון זמן מסוים בלבד: מגיל שתים עשרה ובמשך ששת החודשים שלאחר מכן, כלומר בין גיל שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. יסוד הדבר בפסוק, המציין במפורש שהיא נערה. חכמים, שאינם מוזכרים כאן אך ההלכה נפסקה כמותם, מבינים שהכוונה לנערה או לקטנה - קטנה על אחת כמה וכמה - כך שבכל שלב עד גיל שתים עשרה וחצי חל העונש המיוחד.
הטעם שהתנא שלנו, רבי מאיר, אינו לומד כך, הוא משום שפסוק אחר מלמד שבמקרה זה, ובכל מקרה של ניאוף, העונש חל על שניהם - עליו ועליה - בהנחה שהסכימה ולא נאנסה בעל כורחה. אך אם מדובר בקטנה, ילדה שטרם מלאו לה שתים עשרה שנה, לעולם אין בית דין יכול להענישה, ואין דרך להטיל עליה עונש בשום מצב. לפיכך מבין רבי מאיר שדין זה אינו שייך בה, ו'נערה' שבפסוק, שיש בה עונש סקילה מיוחד החל על שניהם, נאמרה רק כאשר שניהם בני עונשין. לכן נדרש שגם הוא וגם היא יהיו גדולים, ואם היא פחותה מגיל שתים עשרה - אין הדין חל.
להלכה, אפוא, הדין נוהג עד גיל שתים עשרה וחצי, ובכלל זה אף מי שהיא למטה מגיל שתים עשרה, ובלבד שהיא למעלה מגיל שלוש.
התנאי השני - "בתולה":
עליה להיות בתולה, כלומר שלא נבעלה מעולם לאיש אחר ובתוליה שלמים.
התנאי השלישי - "מאורסה":
עליה להיות נשואה מבחינה הלכתית, אך לא נשואה בפועל. השלב המעשי נקרא נישואין, ואילו נשואה מבחינה הלכתית פירושה שנתקדשה בכסף או בשטר: מישהו נתן לה טבעת ואמר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", והיא קיבלה את הטבעת. בכך הפכה לאשת איש לכל דבר, והבא עליה עובר על איסור אשת איש. נמצא שמדובר בנערה שהיא בתולה, שלא הייתה נשואה קודם לכן, שגילה למטה משתים עשרה וחצי, וכבר נישאה מבחינה הלכתית אף שעדיין אינה חיה עם בעלה.
התנאי הרביעי - "והיא בבית אביה":
עליה להיות עדיין בבית אביה. אמנם זהו בדרך כלל מצבה של המאורסה, אך הפסוק מפרט ואומר: "והיא עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה" - שביצעה את המעשה בעודה בבית אביה. הפסוק בא ללמד מקרה שבו הבעל המיועד שלח לקרוא לה ושיגר את מלוויו, והוא מתגורר במקום רחוק, כך שיש ללוותה מבית האב שבארץ ישראל כל הדרך אל מקומו. מרגע שיצאה מבית אביה והיא בדרכה אליו, אף שעדיין לא נעשתה נשואה שכן טרם עברה לגור עם בעלה, כבר עזבה את בית אביה. לפיכך, אם בדרך שבין בית אביה לבין מקומו של הבעל בא עליה אדם, חייב הוא חנק ולא סקילה, מאחר שאינה עוד בבית אביה.
לסיום מציינת המשנה נקודה מעניינת: "באו עליה שנים - הראשון בסקילה והשני בחנק". הראשון נענש בסקילה, שכן בא עליה בעודה בתולה שלא נבעלה לאיש לפניו; ואילו השני נענש בחנק, שהרי שוב אינה בתולה, לאחר שקדמו אחר.
לסיכום: למדנו כי חיוב הסקילה המיוחד בהבא על נערה המאורסה מותנה בארבעה תנאים - שתהא נערה, בתולה, מאורסה ובבית אביה. עמדנו על שלבי חייה של האישה ועל מחלוקת רבי מאיר וחכמים בהגדרת "נערה", על ההבחנה בין אירוסין לנישואין, על משמעות שהותה בבית אביה, ועל הדין בבאו עליה שנים - שהראשון בסקילה והשני בחנק.