אנו לומדים את משנה י"א בפרק ז' של מסכת סנהדרין, המשנה האחרונה שבפרק. המשנה ממשיכה לפרט את העבירות שנמנו לעיל במשנה ד', וכאן עומדת לדיון עבירת המכשף - העושה קסמים וכישופים.
לשון המשנה:
"מכשף העושה מעשה חייב, ולא האוחז את העיניים" - המשנה מבחינה בין שני סוגי עושי מעשים:
"העושה מעשה": המבצע כישוף אמיתי, הרותם את כוחות הטומאה ומשתמש בהם בפועל. זהו האיסור שעליו עלול לחול עונש סקילה.
"האוחז את העיניים": אינו עושה מעשה ממשי אלא מטעה את הבריות בזריזות ידיים ובטריקים. פירוש הלשון כפשוטה הוא שהוא אוחז ותופס את עיני הרואים, כלומר מרמה את חושיהם.
קוסמים בימינו:
הקוסמים בזמננו פועלים כולם בדרך של אחיזת עיניים, בטריקים ובזריזות ידיים, ולפיכך אין בהם חיוב סקילה משום כישוף. אף על פי כן, לכתחילה הדבר אסור. הרב משה פיינשטיין זצ"ל דן בכך בתשובה, וקוסמים רבים העובדים באירועים, במסיבות ובבתי מלון בחול המועד סומכים על היתרו. תנאי ההיתר הם שהקוסם יודה בפירוש שאין הוא קוסם אלא משתמש בזריזות ידיים בלבד, ואף יסביר ויראה כיצד מבוצע הטריק, כדי שיהיה ברור לקהל שאין כאן מעשה כישוף כלל.
דברי רבי עקיבא:
המשנה ממשיכה ומלמדת ששני אנשים עשויים לעשות מעשה הנראה זהה לחלוטין, ואף על פי כן האחד חייב והשני פטור: "רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קישואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב". שניהם ליקטו את הקישואים וגרמו להיעלמותם, ובכל זאת נחלק דינם:
העושה מעשה - חייב: מי שפעל כישוף ממשי כדי לגרום להיעלמות, הרי הוא מכשף וחייב.
האוחז את העיניים - פטור: מי שהסתפק בזריזות ידיים, כגון שהחביא את הקישוא בשרוולו, פטור, שכן לא עשה מעשה כישוף כלל.
שיטת הרמב"ם:
הרמב"ם כותב בלשון מפורסמת ושנויה במחלוקת, שאין מציאות של כישוף כלל, והכול אינו אלא אשליה, תרמית ואחיזת עיניים. לפי דבריו קשה להבין את המשנה שלפנינו, המחלקת בין העושה מעשה לבין האוחז את העיניים.
ואכן, מפרשים רבים הקשו על הרמב"ם, שהרי גמרות ומאמרי חז"ל רבים מורים שיש ממשות בענייני הכישוף. לפיכך נותרים דברי הרמב"ם בצריך עיון: כיצד לבאר את כוונתו, כיצד ללמוד לשיטתו את המשנה, וכיצד להבין את דבריו באופן כללי.