סנהדרין פרק ז', משנה ז'. המשנה ממשיכה לבאר כמה מן המצוות שהוזכרו לעיל במשנה ד', שהעבירה עליהן עלולה לחייב סקילה, והיא דנה בשלוש מהן.
הנותן מזרעו למולך:
לפי דרך לימודה של הגמרא שלפנינו, טקס זה הוא אמנם טקס דתי, אך אין הוא צורה של עבודה לאליל המולך, אלא מנהג כנעני. הדבר דומה לכך שאין אומרים על נטילת לולב או על עריכת ברית מילה שהן 'עבודה' לה' - מעשי פולחן יהודיים הם, אך לא עבודה כשלעצמה. כך גם כאן: מנהג כנעני היה להעביר באופן כלשהו חלק מילדיו של אדם לאליל המולך.
בתהליך זה שני שלבים: תחילה מסירת הילד לכוהן המולך, ולאחר מכן מחזיר הכוהן את הילד להורה, וההורה נושא אותו מעל האש. שני פסוקים נפרדים עוסקים בכך, כל אחד מזווית אחרת - האחד במסירה והאחר בהעברה באש - ומכאן למדה המשנה ששני המרכיבים נדרשים כדי להתחייב סקילה:
"ומזרעך לא תתן להעביר למולך" (ויקרא י"ח, כ"א) - מילדיך לא תמסור כדי להעביר אותם למולך. זהו שלב המסירה.
"לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים י"ח, י') - לא יימצא בקרבכם מי שמעביר את בנו או את בתו דרך האש. זהו שלב ההעברה באש.
וכך לשון המשנה: "הנותן מזרעו למולך אינו חייב" - המוסר את ילדו למולך אינו מתחייב סקילה (ונניח כעת בצד את דיני העדות וההתראה), "עד שימסור למולך ויעביר באש" - עד שימסור את הילד לכוהן ולאחר מכן יעבירו באש. "מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב". בגירסאות מסוימות נשמט המשך הלשון "עד שימסור למולך ויעביר באש", שהוא אכן מיותר.
בעל אוב וידעוני:
חלקה השני של המשנה, המופיע בבבלי כמשנה עצמאית, דן בשתי מצוות נוספות שהוזכרו במשנה ד' והקשורות זו בזו: בעל אוב וידעוני. אלו שתי צורות שונות של העלאה באוב, התייעצות עם המתים לשם גילוי עתידות. המשנה קובעת כי העושה אחד משני מעשי כישוף אלה עשוי להתחייב סקילה, ואילו השואל בהם עובר בלאו רגיל ולוקה בלבד.
בעל אוב - זה המבצע את עבודת האוב, ומדבר מתוך בית שחיו. לפי הברטנורא, וכן לפי הרמב"ם, יש כאן גולגולת המשמשת מקור שמתייעצים עמו: מקטירים קטורת לעברה ושואלים אותה שאלות, ואז נשמע קול - או מבית שחיו של בעל האוב (האדם השואל והמקטיר), כלשון המשנה במפורש, או מן האדמה, כביכול מתחת לקרקע בקול חלש מאוד. הר"ש נראה שלומד שמדובר בדבר אחד בלבד, בית השחי, ולא בשניים.
ידעוני - המדבר מתוך פיו. הגמרא מבארת שיש חיה ששמה ידוע, ומדובר בעצם מן החיה הזאת. את העצם מכניס המכשף לתוך פיו, מפנה את השאלות אל המתים, והקול יוצא מפיו - מתוך אותה עצם שבפיו.
אף שהפסוק אוסר אוב וידעוני כאחד, אנו למדים שכל אחד מהם עבירה נפרדת וחייבים על זה ועל זה, שכן פסוק אחר אומר שלא תפנו אל האובות - הרי שזהו סוג אחד, ולעומתו הסוג השני. שני דברים נפרדים הם.
אלו שניהם עושי המעשה, והעושים אותו חייבים סקילה. ואילו השואל בהם - עונשו מלקות. ראוי לשאול: הרי שאול המלך שאל בבעלת אוב, וכיצד הותר לו הדבר? התשובה היא שלא הותר, אלא ששאול סבר כי מוטל עליו לעשות כן כדרך להציל את חייליו.