אנו ממשיכים במשנה ו' שבפרק ז' במסכת סנהדרין, המרחיבה את הדיון בעבירות שהוזכרו לעיל, שעליהן עלול אדם להתחייב סקילה. עניינה של משנה זו הוא "העובד עבודה זרה" - העובד אל זר שאינו הקב"ה.
שתי דרכי עבודה המחייבות סקילה:
המשנה פותחת: "אחד העובד" - אין נפקא מינה אם עבד את האליל בדרך שבה נעבד אותו אליל. אם דרך עבודתו היא, למשל, לשפשף את בטנו, הרי שהמשפשף את בטנו עבד עבודה זרה, ועל כך אפשר להתחייב סקילה.
נוסף על דרך עבודתה המיוחדת של אותה עבודה זרה, אם עבדה אדם באחת מארבע העבודות שבהן עובדים את השם - אף שאין זו דרכה הרגילה של אותה עבודה זרה - הרי זו עבודה זרה. ואלו ארבע העבודות:
"ואחד הזובח" - המקריב לפניה קרבן, כזביחת בהמה.
"ואחד המקטר" - השורף לפניה, ובדרך כלל מדובר בקטורת. ואף השורף בהמה לפני העבודה הזרה או לעברה נחשב מקטר, ועשוי להתחייב סקילה.
"ואחד המנסך" - השופך נסכים. כלפי שמיא נעשה הניסוך ביין, והוא הדין לשופך דם לפני העבודה הזרה, שאף בו יש חיוב סקילה.
"ואחד המשתחווה" - המשתחווה כלפי העבודה הזרה.
גדרה של השתחוויה:
ההשתחוויה שהמשנה מתארת, כפי שהייתה נעשית בבית המקדש בתרחישים שונים, היא פישוט ידיים ורגליים: בהונות הרגליים, הברכיים, המותניים, החזה והפנים מונחים כולם על הקרקע, וכפות הידיים פשוטות ושטוחות על הקרקע מעל לראש, עד שהאדם משתטח לחלוטין. אמנם לעניין החיוב די בפחות מכך: אף הכורע עד שמצחו נוגע בקרקע חייב על איסור עבודה זרה ובר עונש סקילה, ואין צורך בהשתטחות מלאה. אך כריעה מן המותניים בלבד, כנהוג בימינו, שבה רק הראש מופנה כלפי הקרקע - אינה מספקת.
קבלה לאלוה:
"ואחד המקבלו עליו לאלוה" - אף שלא בפני העבודה הזרה. די בכך שיאמר שהחליט להמיר את דתו לאותה דת ולקבל את אלוהי אותה דת כאלוהיו.
"והאומר לו אלי אתה" - העומד בפני העבודה הזרה ואומר לה במישרין "אלי אתה", אף הוא מקבלה עליו לאלוה, וחייב סקילה.
מעשי חיבה שאינם עבודה:
לעומת זאת, המראה חיבה לעבודה זרה ומטפל בה, אך אינו עובדה ממש - עובר בלאו מן התורה ולוקה, אך אינו נסקל. ואלו הם המעשים:
המחבק את העבודה הזרה והמנשק אותה.
המכבד את המקום שלפניה, והמרבץ - מזלף מים על קרקע העפר כדי שלא יעלה אבק.
הרוחץ אותה, והסך אותה בשמן.
המלביש אותה, והמנעיל לה נעליים.
כל אלו אינם בגדר 'עבודה' אלא מעשים של חיבה, ולפיכך יש בהם מלקות ואין בהם סקילה.
הנודר והמקיים בשמו:
הפסוק אוסר אף להזכיר שם של עבודה זרה, שלא ייגרם ששם אלוהים אחרים יוזכר. לפיכך עובר אדם על האיסור בעצם הזכרת שמה של עבודה זרה, וכל שכן כשהוא נודר או נשבע בהזכרת שמה.
המשנה שלפנינו מתמקדת בנדרים ובשבועות שמזכירים בהם את שם העבודה הזרה: האומר שדבר פלוני אסור עליו כנדר, כאילו היה קרבן לאותה עבודה זרה, או האומר "הריני נשבע בשם עבודה זרה פלונית שאעשה כך וכך". אלו הם המקרים החמורים יותר, לעומת המקרה הפשוט של הזכרת השם בלבד, כגון האומר "אפגוש אותך בפינת עבודה זרה פלונית" - שאף הוא אסור, ומצד עצם העבירה הכול אחד.
מדוע נקטה המשנה דווקא בנודר ובנשבע? משום שהיה מקום לחשוב שהנודר בשם עבודה זרה הרי הוא כמקבלה עליו לאלוה, ויתחייב בכך סקילה. באה המשנה ולימדה שאין זה כן: הנודר או הנשבע בשם עבודה זרה אינו מקבלה עליו לאלוה, ואין זה אלא מטבע לשון, כגון האומר "חי עבודה זרה פלונית שאעשה כך".
לכן שנינו במשנה: "הנודר בשמו והמקיים בשמו - עובר בלא תעשה". הנודר ומזכיר את שם העבודה הזרה, וכן הנשבע לעשות דבר מה בשמה, עוברים על לאו מן התורה, ובעיקרון יש בכך מלקות - אך לא יותר מכך, ואין בו חיוב סקילה. (אין זה המקום להיכנס לדיון בשאלת לאו שאין בו מעשה.)
המתכוון לבזות ועובד כדרכה:
נקודה נוספת: אדם העושה מעשה מתוך כוונה לבזות את העבודה הזרה ולהפגין כלפיה זלזול, בעוד שלמעשה אותו מעשה עצמו הוא דרך עבודתה. המשנה מביאה לכך שתי דוגמאות מפורסמות: בעל פעור ומרקוליס.
בעל פעור - דרך עבודתו היא שהאדם מגלה את אחוריו כלפי העבודה הזרה, ואף עושה את צרכיו לפניה. עבודה זרה זו מאמצת, כביכול, את הפעולות השפלות ביותר של האדם ואת מצבו הטבעי ביותר. לפיכך, מי שכוונותיו טובות והוא מגלה את אחוריו כלפיה כדי להראות בה זלזול, הרי שדווקא בכך כיבדה. סקילה אין כאן, שכן חיוב סקילה מצריך כוונה לעבוד, והלה לא נתכוון לעבודה; אך חייב הוא חטאת, שהרי בשוגג עבד את העבודה הזרה כדרך עבודתה.
והוא הדין במרקוליס - עבודה זרה כנענית שהייתה מיועדת לעוברי דרכים. סמלה היה בנוי משלוש אבנים: שתי אבנים המשמשות כרגליים, ואבן אחת מונחת לרוחב על גביהן, כצורת האות חי"ת. דרך עבודתו הייתה בזריקת אבנים על מבנה זה. לפיכך, הסבור שהוא מבזה את העבודה הזרה בזריקת אבנים עליה, בעוד שזו בדיוק דרך עבודתה - עבר על האיסור, ומאחר שמדובר בשוגג חייב הוא חטאת בלבד.
וכלשון המשנה: "הפוער עצמו לבעל פעור - זו היא עבודתו" - החושף עצמו כלפי אליל בעל פעור, שזו דרך עבודתו, אף שנתכוון לבזותו, הרי זה איסור מן התורה. וכן "הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו" - הזורק אבן למרקוליס, שזו דרך עבודתו, חייב לכל הפחות חטאת, אף אם נתכוון לבזות את האליל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חיוב סקילה בעבודה זרה חל הן על העובד כדרך עבודתה של אותה עבודה זרה, והן על העובדה באחת מארבע העבודות שבמקדש - זובח, מקטר, מנסך ומשתחווה - וכן על המקבלה עליו לאלוה או האומר לה "אלי אתה". לעומת זאת, מעשי חיבה בלבד - מחבק, מנשק, מכבד, מרבץ, רוחץ, סך, מלביש ומנעיל - יש בהם לאו ומלקות ואין בהם סקילה. כן למדנו את איסור הזכרת שם העבודה הזרה, שהנודר והמקיים בשמה עוברים בלא תעשה ואינם נסקלים, ואת דינו של המתכוון לבזות ועובד בפועל כדרך עבודתה, כבעל פעור ובמרקוליס, שחייב חטאת.