אנו ממשיכים בפרק ז' במסכת סנהדרין, במשנה ח' (ולפי חלוקת הבבלי - המשך משנה ד'). אחת העבירות שנמנו בין הנסקלים היא "המחלל את השבת". המשנה מגדירה באיזה חילול שבת מדובר: "בדבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת".
כלומר, העבירה שבגינה עשוי אדם להתחייב סקילה היא אותו סוג חילול שבת שדינו כרת - הכרתה משמיים או מיתה מוקדמת - כאשר עשה זאת במזיד אך ללא עדים והתראה; ואילו אם עבר בשגגה, שלא ידע שהיום שבת או שלא ידע שמעשה זה מלאכה הוא, מביא קורבן חטאת.
לאיזה מקרה מכוונת המשנה?
לכאורה הגדרה זו נכונה בכל ל"ט המלאכות: כל העובר על איסור חילול שבת מדאורייתא עומד בחיוב כרת או חטאת. מה, אם כן, באה המשנה למעט בהדגישה תנאי זה? התשובה היא שקיימות בדברי התנאים שיטות אחדות שהמשנה מתחשבת בהן, ואף שאין הלכה כאף אחת מהן:
שיטת רבי עקיבא - היוצא חוץ לתחום: הלכה היא שאין לצאת מעבר לאלפיים אמה שסביב היקף העיר, הוא התחום, כפי שלמדנו במסכת עירובין. לדעת רבי עקיבא הגבלה זו היא מדאורייתא, ונמצא שהיוצא חוץ לתחום עובר על איסור תורה ואף על פי כן אינו חייב סקילה.
שיטת רבי יוסי הגלילי - הבערה: לדעתו אף המבעיר אש בשבת אינו חייב כרת, חטאת או סקילה. טעמו: הכתוב אינו מונה את שאר ל"ט המלאכות בפירוש, ואילו על ההבערה נאמר במפורש "לא תבערו אש". מכאן למד רבי יוסי הגלילי שהכתוב חילק מלאכה זו משאר המלאכות והקל בה. אף כשיטה זו אין ההלכה נפסקת, ונמצא שהמשנה כפשוטה אינה להלכה.
מחמר: ישנו איסור דאורייתא בשבת שאין חייבים עליו כרת או סקילה, והוא איסור מחמר - אדם המנהיג את בהמתו ומביאה לעשות מלאכה, כגון לשאת משא ברשות הרבים בשבת. הכתוב אומר: "לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך", ומכאן שמוטל על האדם לוודא שאף בהמתו לא תעשה מלאכה. בכך לכאורה מדובר, אלא שבמחמר אין האדם עצמו מחלל את השבת אלא הבהמה, ולפיכך אין זו כוונתה המדויקת של המשנה; ומכל מקום זהו מקרה של חילול שבת מדאורייתא שאין בו חיוב כרת וסקילה. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
המקלל אביו ואמו:
חלקה השני של המשנה עוסק בדין נוסף מן המנויים במשנה ד' (ובבבלי מובא כמשנה בפני עצמה): "המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם". אין המקלל את הוריו מתחייב אלא אם השתמש בשם ה', ובאופן ספציפי באחד משבעת השמות שאינם נמחקים.
אם אמר לאביו או לאמו "יכך השם" תוך שימוש בשם ה', או שנקט באחד השמות: שדי, אלוה, אל, אלוהים, צבאות או אהיה - הרי זה מתחייב סקילה, שכן זהו האיסור שאליו מכוונת המשנה.
אך אם לא נקט בשם, אלא השתמש במונח לועזי או בכינוי - כגון "הרחמן", רחום, חנון וכיוצא בהם - אין בכך חיוב סקילה, ואף על פי כן יש בו מלקות, שהרי המקלל כל יהודי בצורה כזו חייב מלקות. חיוב הסקילה המיוחד בהורים אינו חל אלא בשימוש בשם ה', כפי שעולה מן הפסוקים.
בנקודה זו מביאה המשנה מחלוקת: מה דינו של המקלל בכינוי, באחת מן המילים המתארות את הנהגתו של הקב"ה ואת מידותיו, כגון רחום וחנון? רבי מאיר מחייב אף בזה סקילה, וחכמים אומרים שאינו חייב - וכמותם נפסקה ההלכה.
חומרת המקלל לעומת המכה:
ראוי לציין כי המקלל את הוריו חמור מן המכה והחובל בהם בשני אופנים:
חומרת העונש: סקילה נאמרה בקללה ולא בהכאת ההורים, והטעם לכך שבקללה מעורב אף שמו של הקב"ה, וזהו שמחמיר את המעשה.
לאחר המיתה: איסור קללת ההורים חל אף לאחר מותם, מה שאין כן בהכאתם - שהרי אין חיוב מיתה כלל על הכאת הורים שמתו.