סנהדרין, פרק ז', משנה ה'. משנתנו שבה אל המשנה הקודמת, שמנתה שמונה עשרה דרכים שבהן אדם מתחייב סקילה, ובמשניות הבאות היא מפרטת אחדות מהן. המקרה הראשון הנידון כאן הוא המגדף.
גדרו של המגדף:
המגדף, המתורגם על פי רוב כמחרף, הוא מי שהזכיר את שם ה' כדי לקלל את ה'. רש"י לומד זאת מן הפסוק "ונוקב שם ה' מות יומת": "נוקב" עניינו הבעת רצון שיארע דבר רע לזולת, כלשון בלעם "מה אקב לא קבה קל" - כיצד אוכל להרע לישראל, והרי אין ה' חפץ בכך. אף כאן מדובר במי שמבטא רצון שיארע דבר רע לה'. ומכיוון שסיום הפסוק חוזר ומדגיש "בנקבו שם יומת", מוכח שהדבר חייב להיעשות בשם, בשם משמותיו של ה'.
מכאן ששני תנאים נדרשים בקללה זו:
מושא הקללה: חייב להיות ה' עצמו, ובפרט שם י-ה-ו-ה או כפי שהוא נהגה - אדנות, לדעת הרמב"ם. אחד משני אלה חייב להיות היעד של הקללה.
מקור הקללה: אף הוא חייב להיות ה', אלא שכאן ניתן להזכיר כל אחד מן השמות שאינם נמחקים שמנה הרמב"ם - אלוקים, קל, אהיה אשר אהיה וכיוצא בהם.
נמצא שהעבירה היא בהזכרת אחד משמות ה' יחד עם בקשה שיעשה, כביכול, דבר רע לה' עצמו, רחמנא ליצלן.
יש להקדים כי המשנה והגמרא נוקטות לשון סגי נהור, ואומרות "לברך" במקום "לקלל", מפני שאין רוצים להוציא את הדבר מן הפה כפשוטו.
מקרים שאין בהם חיוב מיתה:
אמר חצי מן הדברים בלבד, כגון "יבורך השם" - אין כאן כלום, שכן נדרש שאף מקור הברכה יהיה שם משמות ה'.
הזכיר מונח שאינו אחד משמותיו של ה', כגון "הרחמן יברך את השם" - יש כאן איסור לאו וחיוב מלקות, אך אין חיוב מיתה. חיוב מיתה מצריך הזכרת אחד מאותם שבעה שמות.
הכינוי 'יוסי':
אף המשנה נמנעת מלומר את הדברים במפורש, ולפיכך היא נוקטת בכינוי "יוסי" במקום שם ה'. מילה זו נבחרה משתי סיבות:
היא בת ארבע אותיות, כשם ששם הוי'ה הוא בן ארבע אותיות.
הגימטריה שלה היא שמונים ושש, כגימטריה של "אלוקים".
המשנה נחלקת לשני חלקים: הראשון עוסק בתנאים הטכניים שבהם מתחייב אדם כמגדף; והשני עוסק בשאלה אחרת - אם אין מוכנים לומר במפורש את שנאמר, כיצד יתנהל הדיון בבית הדין וכיצד יורשע המגדף על מעשהו?
תחילה אומרת המשנה: "המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם" - המקלל את השם אינו חייב סקילה עד שיזכיר במפורש את שם ה'. לפיכך, אם שמע אדם אחר מדבר בעניין ואומר "שהשם ישמיד את העבודה הזרה הזו", והגיב ואמר "כן, וגם השם" - כיוון שלא ביטא את הקללה במלואה, פטור. חובה שיבטא את הקללה השלמה כפי שנתבארה.
ניהול הדיון בבית הדין:
רבי יהושע בן קרחה אומר שלאורך המשפט, בשעה שדנים בעדים ובוחנים את אשמתו של המגדף, משתמשים בכינוי: "יכה יוסי את יוסי". המונח כינוי מתייחס לעיתים קרובות לתאריו של ה', כגון חנון ורחום, אך כאן משמעו כל שם חלופי. "יכה" - לשון הכאה, כלשון מכות. "יוסי" הראשון הוא מקור הקללה, שיכול להיות שם הוי'ה או כל אחד משבעת השמות. "את יוסי" הוא המקבל, ומושא הקללה חייב להיות שם הוי'ה או אדנות.
כך מתנהל הדיון, בלא שאיש ייאלץ לבטא את הקללה במפורש. אלא שאין מרשיעים אלא אם כן שמע בית הדין במו אוזניו את אשר נאמר בדיוק, ושני טעמים לדבר:
שמא כל שאמר אותו אדם היה הכינוי בלבד, ואת שם ה' לא הזכיר כלל. העדות חייבת להיות מפורשת וברורה.
עומקו של דבר: העדים משחזרים את האירוע בפני הדיינים, באופן שהדיינים כמו חווים ורואים אותו בעצמם. לפיכך נדרש שהאירוע ישוחזר בעדות מפורשת.
לפיכך, כשמגיעה שעת ההרשעה, אין מוציאים להורג על סמך עדות שנאמרה בכינויים בלבד. מוציאים את כל הנוכחים מבית הדין, ואין נשארים אלא העדים והדיינים. מבקשים מן העד הגדול שבהם לומר בדיוק את אשר שמע, כמכשיר הקלטה אנושי - את המילים כהווייתן. הוא אומר את הקללה כלשונה, ובתגובה לשמיעתה חייבים הדיינים לעמוד על רגליהם.
הדיינים אף קורעים קריעה, כמי שמת לו מת, מפני חילול השם החמור שיש כאן. זוהי קריעה שאינה מתאחה - לשון 'איחוי' עניינה חיבור, וכאן אין ניתן לתקן את הקרע באופן שלא יהיה ניכר עוד. אלו הן אותן הלכות של הקורע על אביו ועל אמו. אין פירוש הדבר שאסור לחבר את שני חלקי הבגד: מי שאין לו אלא מעיל אחד רשאי לתקנו ולחברו חזרה, אך התיקון חייב להיעשות בדרך מסוימת, לא בידי תופרת ולא בידי חייט מקצועי, אלא באופן שתמיד יהיה ניכר שזהו בגד שנקרע. פיזית הוא מחובר, אך הקרע עדיין ניכר ואין באפשרותו להיעלם.
עד כאן בעד הראשון. ומה בשאר העדים? "והשני אומר: אף אני כמוהו" - כלומר, שמעתי בדיוק את אשר שמע. אין הוא חוזר על הדברים בשנית, אלא מאשר שזהו הדבר ששמע. "והשלישי אומר: אף אני כמוהו" - אם יש עד שלישי, אף הוא אומר כך, וכן הדין בכל מספר של עדים.
כיצד רשאי העד לומר את הקללה במפורש?
אכן הוא מוציא מפיו קללה כלפי שמיא, אלא שאין הוא מתכוון לכך כלל. כל מהותו של מגדף היא הבעת זלזול כלפי ה', וזה אינו קיים כאן, ולפיכך הדבר מותר.
והאם גם העדים חייבים לקרוע?
מעניין לראות בתוספות, על יסוד דברי הגמרא, שאינם חייבים, מכיוון שכבר קרעו קריעה בשעה ששמעו את הקללה המקורית. מכאן למדנו שכל השומע קללה שכזו חייב לקרוע את בגדיו - ולא בית דין בלבד, אלא כל מי ששומע אותה.