סנהדרין פרק י', משנה ה'. אנו ממשיכים לדון בדיני עיר הנידחת, ובמשנה זו נדרשים כמה כתובים. הראשון שבהם הוא "הכה תכה" - להכות ולהשמיד. השלמת לשון הכתוב, כפי שמביאה המשנה, היא: "את יושבי העיר ההיא לפי חרב", ומן המילים הנראות כמיותרות נדרשת הלכה.
מיהם "יושבי העיר":
שיירה של חמרים או של גמלים, העוברת ממקום למקום, ואנשיה שהו בעיר הנידחת שלושים יום לפחות - הרי הם נכללים בכלל יושבי העיר.
הדגש שבו נוקטת המשנה הוא שאנשים אלו עשויים להציל את העיר. שהרי תנאי הוא שרוב אנשי העיר יפנו לעבודה זרה, ואילו אנשי השיירה הם אנשים מבחוץ, השוהים במקום כשלושים יום בלבד. אין הם חלק מן הקהילה המרכזית, ולפיכך אין הם נגררים בהכרח אחר שאר תושבי העיר לעבודה זרה - ואף על פי כן, בחישוב הרוב הם נמנים כחלק מן המכנה.
לדוגמה: בעיר שיש בה מאה תושבים, ועברו בה עשרים איש השוהים בה כחודש ימים, המכנה עומד על מאה ועשרים, ונדרשים שישים ואחד אנשים שפנו לעבודה זרה. בלא אנשי השיירה, חמישים ואחד מתוך מאה היו מהווים רוב; צירופם של אנשי השיירה מטה את הכף, ובסופו של דבר עובדי העבודה הזרה נותרים מיעוט.
ואולם, אף שכך הוא, אין הדבר בהכרח לטובה - שכן הוא עשוי לפעול אף לרעה. אם עובדי העבודה הזרה כוללים בתוכם תושבים זמניים אלו העוברים בדרך, הרי שהם מטים את הכף לכיוון ההפוך. הנקודה היסודית היא אפוא אחת: השוהים בעיר שלושים יום לפחות נמנים כבני העיר לעניין החישוב הקובע אם פנה הרוב לעבודה זרה.
החרמת העיר ורכושה:
חלקה השני של המשנה קובע כי מחרימים ואוסרים את כל העיר ואת כל אשר בה. תחילה נבאר את העיקרון, ולאחר מכן נעמוד על לשון המשנה עצמה. הלימודים באים ללמד שכל אשר בעיר מושמד, בין שהוא שייך לאנשים האשמים שעבדו עבודה זרה ובין שהוא שייך לחפים מפשע שלא עבדו - הכול מושמד.
אך יש הבדל בין השניים:
נכסי החוטאים בעבודה זרה: כל רכושם מושמד, אף אם אינו מצוי כעת בעיר. אף רכוש המונח בכספת בשווייץ חייב השמדה, ואינו עובר ליורשיהם.
נכסי שאר האנשים: רכושם המצוי מחוץ לעיר אינו מושמד.
ומדוע ייענשו החפים מפשע ורכושם שבתוך העיר יושמד? ראיתי בזה הסבר נפלא: אותם אנשים היו צריכים לקום ולעבור למקום אחר. מה להם ולישיבה בעיר שרוב היהודים שבה נעשו עובדי עבודה זרה? ברי הדבר שנשארו שם משום שלא רצו לנטוש את רכושם. משהחליטו החלטה גרועה, ראוי שאותו רכוש עצמו, שמנע מהם לעשות את המוטל עליהם בעבודת השם, ייהרס אף הוא.
בלשון המשנה:
"מקרא אמור" - כך אנו לומדים מן הפסוק.
"נכסי צדיקים שבתוכה - אובדין" - רכושם של האנשים החפים מפשע, שלא עבדו עבודה זרה, המצוי בתוך העיר, אובד ומושמד.
"שבחוצה - פלטין" - רכושם של אותם אנשים המצוי מחוץ לעיר ניצל ואינו מושמד.
"ושל רשעים, בין שבתוכה בין שבחוצה - הרי אלו אובדין" - רכושם של העובדים עבודה זרה בעיר הנידחת, בין שהוא מצוי בתוך העיר ובין שהוא מצוי מחוצה לה, הכול חייב השמדה.
מקור הדברים - שתי דרשות:
"כל" - נאמר "החרם אתה ואת כל אשר בה", ומילת "כל" באה תמיד לרבות. כאן היא מרבה שאף הנכסים שאינם בעיר מושמדים, ולא העיר בלבד.
"אתה" - מן המילה המיותרת "אתה" נלמד שנכסי הצדיקים השייכים לעיר, המצויים כעת בתוכה, מושמדים, ואילו נכסיהם שמחוץ לעיר ניצלים מן ההשמדה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - השוהים בעיר שלושים יום, ואף אנשי שיירה העוברים בדרך, נמנים בכלל יושבי העיר לעניין חישוב הרוב שפנה לעבודה זרה, ובכך עשויים להטות את הכף לכאן או לכאן. השני - דין הרכוש: כל אשר בעיר מושמד, ואילו מחוץ לעיר נכסי החוטאים אובדים ונכסי שאר האנשים ניצלים, כפי שנדרש מן המילים "כל" ו"אתה" שבכתוב.