סנהדרין פרק י', משנה ד'. בסיום החלק הקודם למדנו את הדרך השלישית מבין ארבע הדרכים שבהן מוציא בית דין אדם להורג - הרג. מיתה זו נקראת גם 'סייף', שכן היא נעשית בחרב ובעריפת הראש, ושתי עבירות מתחייבים בגינה: רצח, ואנשי עיר הנידחת.
עיר הנידחת היא עיר סוררת - עיר בישראל שפנתה לעבודה זרה. שלוש המשניות הקודמות, שעסקו במי שאין לו חלק לעולם הבא ובתחיית המתים, שימשו מעין הכנה למילות הפתיחה של משנתנו: "אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא". מכאן ואילך מניחה המשנה בצד את שאר מי שאין להם חלק לעולם הבא, וחוזרת לנושא עיר הנידחת ולדרך פעולתו - עניינן של שלוש המשניות הבאות, שהן שארית הפרק.
שני הבדלים יסודיים בין אנשי עיר הנידחת ליחיד שעבד עבודה זרה:
צורת המיתה: יחיד שהורשע בעבודה זרה, בעדים ובהתראה, נידון בסקילה. אך המשתתפים בעיר הנידחת, בהתקיים הקריטריונים שתדון בהם משנתנו, נידונים בהרג - בסייף - תחת הסקילה.
דין הממון: כל הרכוש שבעיר הנידחת חייב להיהרס, והכול נשרף. היורשים של החייבים אינם יורשים מאומה, ואף רכושם של החפים מפשע, שלא עבדו עבודה זרה, נשרף עמם, והעיר לא תיבנה עוד לעולם.
מעתה יש להגדיר באיזה שלב נחשבים מעשיו של אדם כחלק מעיר הנידחת, ומחייבים אותו בעונש מיוחד זה תחת הסקילה הרגילה.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם". "אנשים בני בליעל" - פורקי עול, כפירוש רש"י; "מקרבך" - מתוככם; "וידיחו" - לשון דחיפה הצידה, ומלשון זו נגזר שמה של העיר שנדחפה הצידה, עיר הנידחת.
הברטנורא מבאר את המילה "בליעל" כהלחם של שתי מילים: 'בלי' - ללא, ו'יעל' - לשון עלייה. כלומר, אנשים שאין להם עלייה ותחייה: הם לא יזכו לתחיית המתים ולעולם הבא שאחריה. לכך מצטרף רמז נוסף בלשון "נידחים" - שהם נידחים מלפני ה' ואינם מקבלים עולם הבא.
מי הם המאבדים את חלקם לעולם הבא?
לפי הברטנורא: הכוונה לכל המשתתפים בעיר הנידחת שעבדו עבודה זרה, והם מפסידים את חלקם לעולם הבא רק אם לא נענשו בפועל. שכן מי שנענש בידי בית דין, ובלבד שעשה תשובה והתוודה קודם הריגתו, מיתתו וכן עיכול הבשר בקבר מהווים את הכפרה על חטאו, ואם היו לו זכויות אחרות אכן יזכה לעולם הבא. משנתנו עוסקת אפוא באלו שנשמטו מן העונש: הם סבורים שחמקו מן הדין, ואינם חומקים.
לפי שיטות אחרות: מכיוון שההקשר עוסק ב"אנשים בני בליעל", הכוונה למדיחים עצמם - המסיתים שהדיחו את העיר. מפני חומרת פשעם, בהדחת עיר שלמה, הם המאבדים את עולמם, ולא התושבים הרגילים.
התנאים לחלות דין עיר הנידחת:
ארבעה תנאים נמנים במשנתנו, אחד נוסף בגמרא ושניים מביא הרמב"ם, ובסיסם שבעה תנאים לפחות:
המדיחים היו מתושבי אותה עיר.
המדיחים היו מבני השבט שהעיר מייצגת.
המדיחים היו גברים דווקא, שהפסוק נוקט "אנשים".
שהודח רוב העיר לדרכי עבודה זרה.
בגמרא: המדיחים היו שניים לפחות, שנאמר "אנשים" בלשון רבים.
ברמב"ם: הפסוק מדבר ב"עיר", ולפיכך אין זה כפר קטן - צריכים להיות בה מאה תושבים לפחות - ואף לא כרך גדול, אלא עיר כעיירה.
ברמב"ם: תושבי אותה עיר הם מיעוט מבני השבט, ולא רובו.
ובלשון המשנה:
"ואין נהרגין" - אין נידונים כדין אנשי עיר הנידחת,
"עד שיהיו מדיחיה מאותה עיר" - שהמסיתים שהדיחו אותם היו מתושבי אותה עיר,
"ומאותו שבט" - שהיו מבני השבט שבנחלתו שוכנת העיר,
"ועד שיודח רובה" - שהודח רוב יושבי העיר,
"ועד שידיחום אנשים" - שהמדיחים היו גברים דווקא, ולא נשים.
"הדיחוה נשים וקטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה חוצה לה - הרי אלו כיחידים" - אם המדיחים היו נשים או ילדים, או שהודח רק מיעוט מן העיר, או שהמסיתים באו מחוצה לה, נידון כל אחד מעובדי העבודה הזרה שבעיר כיחיד ולא כאיש עיר הנידחת: דינו בסקילה, ויורשיו יורשים את רכושו.
"וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד" - נדרשים שני עדים והתראה לכל אחד בנפרד. הגמרא מתארת שהיו מעמידים בתי דין רבים ברחבי העיר, כדי לדון את כולם במהירות ולוודא שכל אדם ואדם מן המשתתפים אכן עבד עבודה זרה על פי עדים, ושקיבל התראה.
מובן מאליו שבכל דיני נפשות נדרשים עדים והתראה, ולפיכך חידושה של המשנה, לדעת האור החיים ואחרים, הוא בתוכן ההתראה: היה צריך להזהירם שהשתתפותם בעבודה זרה כחלק מן העיר תביא לדונם כאנשי עיר הנידחת. בהיעדר התראה מסוימת זו, אין דנים אותם כדין עיר הנידחת.
"זה חומר ביחידים מבמרובים" - יש חומרה החלה על יחידים שעבדו עבודה זרה לעומת קבוצה הנידונת כעיר הנידחת:
"שהיחידים בסקילה, לפיכך ממונם פלט" - היחידים נידונים בעונש החמור יותר, סקילה, ולפיכך נכסיהם ניצלים ויורשיהם יורשים את רכושם.
"והמרובים בסייף, לפיכך ממונם אבד" - אנשי עיר הנידחת, העומדים בכל התנאים, נידונים בסייף, ולעומת זאת ממונם אבד ומושמד, ואין יורשיהם יורשים אותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסודות דין עיר הנידחת: אנשיה אין להם חלק לעולם הבא - בין לפירוש שמדובר במשתתפים שלא נענשו, ובין לפירוש שמדובר במדיחים עצמם. עמדנו על שבעת התנאים לחלות הדין - זהות המדיחים, שבטם, מינם ומספרם, הדחת רוב העיר וגודלה - ועל הצורך בשני עדים ובהתראה מפורשת לכל אחד ואחד. לבסוף עמדנו על היחס ההפוך שבין חומר המיתה לדין הממון: היחידים בסקילה וממונם פלט, והמרובים בסייף וממונם אבד.
בחלקים הבאים נמשיך בפרטי דין עיר הנידחת בשלוש המשניות שבהמשך הפרק.