סנהדרין, פרק י', משנה ו' - המשנה האחרונה בפרק, והאחרונה מבין שלוש המשניות העוסקות בעיר הנידחת. משנה זו עוברת על חמישה מן הפסוקים שבפרשת עיר הנידחת ודורשת אותם להלכה.
המשנה נפתחת במילה "שנאמר", וזהו פתח יוצא דופן: בדרך כלל מילה זו באה להביא פסוק כראיה לדין שנאמר לפניה, ואילו כאן היא פותחת את הראשון מבין חמשת הפסוקים שנדרוש בהם.
הפסוק הראשון - מקום הקיבוץ:
"ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחובה" - את כל נכסיה של עיר הנידחת יש לקבץ אל השטח הציבורי שבתוכה.
המילה 'רחוב' משמשת בעברית ימינו במשמעות של דרך העוברת בין הבתים, אך אותיותיה - ר', ח', ב' - מורות על דבר רחב, מקום פתוח ומרווח. בלשון המשנה הכוונה לשטח ציבורי גדול: כיכר העיר, מקום המסחר והשוק, כעין הקארדו שבירושלים, שבו היו האנשים מכריזים על סחורתם. אל שטח כזה יש לקבץ את נכסי העיר.
ועוד מדייקים: הפסוק נוקט "אל תוך רחובה", ולא "בתוך רחובה", ומכאן שהרחוב חייב להימצא בתוך העיר ממש. משום כך מוסיפה המשנה שני דינים:
"אם אין לה רחוב" - אם אין בעיר שטח פתוח כזה, "עושין לה רחוב": הורסים אחד המבנים ויוצרים בה שטח פתוח.
"היה רחובה חוצה לה" - אם היה לה שוק או כיכר, אלא שהוא מצוי מחוץ לחומות, אין בכך די, ולפיכך "כונסין אותו לתוכה": מכניסים אותו אל תוך העיר בבניית החומה סביבו, וכך נוצר מקום כינוס בתוך החומות שבו יקובץ השלל לשריפה.
הפסוק השני - "שללה ולא שלל שמים":
"ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלקיך" - העיר עצמה וכל רכושה נשרפים כליל. מדייקת המשנה: "שללה" - ולא שלל שמים. נכסים שאינם שייכים לעיר ולתושביה אלא לגבוה, אינם בכלל השריפה. "מכאן אמרו: ההקדשות שבה ייפדו" - רכוש שהוקדש לבית המקדש כבר אינו קניינו של הפרט שהקדישו אלא של גבוה, ולפיכך אינו נחשב לשללה של עיר הנידחת ופטור מן השריפה.
כיצד נעשה הדבר? אדם מתושבי העיר שהקדיש חפץ לבדק הבית - החפץ אינו נשרף עם שאר הנכסים, אלא עובר לבית המקדש ונמכר, וההכנסות משמשות לתחזוקת הבית. באשר לחפץ עצמו, שיצא לחולין לאחר שנפדה: לדעת הרמב"ם הוא נשרף לאחר מכן, ולדעת הראב"ד אינו נשרף.
ראוי לציין את דינה של בהמה שהוקדשה לקדשי מזבח, כגון בכור או בהמה שהקדישוה לקרבן עולה. שריפה אין בה, שהרי אינה עוד רכושו של בעליה אלא של גבוה. הקרבה אף היא אין בה, מפני הכלל "זבח רשעים תועבה". פדיון אינו אפשרי, שאין פודים בהמה מוקדשת כזו. לפיכך היא נותרת ומתה מאליה.
דברים שאין שורפים אותם מפני כבודם:
ישנם דברים שהם רכושם של תושבי עיר הנידחת, ומן הדין היה שיישרפו, אלא שמפני הכבוד שיש לחלוק להם אין משמידים אותם בשריפה. אף שהם אסורים בהנאה, נוקטים בהם דרך אחרת:
"תרומות ירקבו" - תרומה גדולה, תרומת מעשר, חלה ואף ביכורים, שכבר ניתנו לכהן שהוא מתושבי עיר הנידחת, הרי הם רכושו הפרטי ואסורים בהנאה. מפני כבוד התרומה אין שורפים אותה, אלא מניחים לה להירקב - השחתה פסיבית ולא פעולה אקטיבית.
"מעשר שני וכתבי הקודש ייגנזו" - מעשר שני, בין הפירות עצמם ובין המעות שעליהן חוללו, קרוי ממון הבעלים, שהרי הם שלו והוא מעלה אותם לירושלים לאוכלם שם. לפיכך אף הם אסורים בהנאה, אך מפני כבוד המעשר אין שורפים אותם אלא קוברים אותם.
אגב כך: תרומה שעדיין לא ניתנה לכהן, כגון ישראל מתושבי העיר שהפריש תרומה גדולה או חלה ולא נתנן, אינה רכושו הפרטי אלא שייכת לכלל שבט הכהנים. משום כך אין היא בכלל "שללה" של העיר, ואינה נשרפת אלא ניתנת לכהנים שמחוץ לעיר.
וכן הדין בכתבי הקודש: מגילת אסתר או ספר שבידי אחד מתושבי העיר - ואפילו היה אדם ישר וצדיק שפעל להפצת התורה בתוכה - כל רכושו נשרף, אך את הכתבים אין שורפים. ואין הטעם משום אזכרות שבהם, שהרי במגילה אין שם השם, אלא משום הכבוד הראוי לכתבי הקודש, ולפיכך "ייגנזו" - נקברים ואינם נשרפים.
מה ההבדל בין תרומה שדינה להירקב, לבין מעשר שני וכתבי הקודש שדינם להיגנז?
התשובה היא שכהנים זריזים הם ומדקדקים במצוות, ולפיכך אין חשש שיבואו לאכול בשוגג משיירי התרומה שהונחו להירקב. שאר אנשים אינם זריזים כמותם, ויש לחשוש שמא יאכלו או ייהנו בהיסח הדעת ממעשר שני וממעות מעשר שני או מכתבי הקודש, ולכן יש לקוברם.
הפסוק השלישי - "כליל לה' אלוקיך":
ראשית הפסוק הושמטה במשנה: "ושרפת באש את העיר... כליל", והמשנה ממשיכה בציטוט "כליל לה' אלוקיך" - כולה נשרפת לחלוטין, לשם ה'. על כך אומרת המשנה: "אמר רבי שמעון: אמר הקדוש ברוך הוא: אם אתם עושין דין בעיר הנידחת, אני מעלה עליכם כאילו אתם מעלין עולה כליל לפני". כשם שקרבן העולה נשרף כליל ואין אדם נהנה ממנו, אלא כולו הכרה בה' ובמלכותו, כך גם קיום דינה של עיר הנידחת. מדבריו עולה שהשריפה עצמה מצווה היא, ונעשית לשם שמים. הרמ"א הביא זאת להלכה, ואין זה רעיון בעלמא אלא מצווה בפני עצמה: לשרוף את עיר הנידחת לקיום רצון ה' ולגילוי מלכותו, ולהבהיר שדבר כזה אינו עובר בשתיקה.
הפסוק הרביעי - "והיתה תל עולם לא תבנה עוד":
העיר תהיה תל לעולם, "לא תבנה עוד". למילה "עוד" שתי משמעויות אפשריות במקרא:
שלילה מוחלטת, בלא יוצא מן הכלל: "אין עוד מלבדו", וכן "כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
חזרה ועשייה בשנית: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", וכן "לא תוספון לשוב בדרך הזה עוד" האמור במלך השב מצרימה להרבות סוסים.
שתי האפשרויות הללו הן יסוד המחלוקת שבמשנה: האם "לא תבנה עוד" פירושו שאין לבנותה כלל וכלל, ותישאר תל עולם, או שאין לבנותה מחדש כעיר מגורים בלבד, אך מותר להשתמש בקרקעה לחקלאות.
רבי יוסי הגלילי: "לא תעשה אפילו גינות ופרדסים" - "עוד" משמעו לחלוטין ובשלמות, ואין לעשות בקרקעה דבר, אף לא חקלאות.
רבי עקיבא: "לא תיבנה עוד - לכמו שהייתה", אין בונים אותה מחדש כבניינה הראשון למגורים, "אבל נעשית היא גינות ופרדסים", שכן שינוי ייעודה לחקלאות אינו בכלל בניית העיר מחדש.
הרמב"ם פוסק כרבי עקיבא, שמותר להפוך את מקומה של עיר הנידחת לגינות ופרדסים.
הפסוק החמישי - "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם":
לא ידבק בידך דבר מן החרם, מתכולתה האסורה של העיר. המשך הפסוק, שאינו מצוטט במשנה, הוא: "למען ישוב ה' מחרון אפו".
תקדים לדבר מצוי בסיפורו של עכן בספר יהושע: יהושע הזהיר שלא ייקח איש מן החרם שביריחו, ועכן לקח בסתר. כשיצאו למלחמת העי נפלו אנשים, שכן חרון אף היה בעולם, ונתברר שלקיחתו של עכן מן החרם היא שגרמה. אף כאן היסוד דומה: שלא ייקח אדם מנכסי העיר, כדי להשיב את חרון אפו של ה'.
ולשון המשנה: "שכל זמן שהרשעים בעולם - חרון אף בעולם" - כל עוד יש רשעים הנהנים מן החרם, מדברים האסורים של עיר הנידחת, חרון אפו של הקדוש ברוך הוא מתלקח על העולם. "אבדו רשעים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם" - משנשמדו הרשעים ושוב אין נהנים מתכולתה, מתפוגג הכעס ומסתלק מן העולם, ואינו עוד מקור לקטרוג ולסכנה לבאי עולם.
בזאת אנו מסיימים את הפרק העשירי במסכת סנהדרין, ובעזרת השם נעבור כעת לפרק האחד עשר והאחרון.