אנו ממשיכים בפרק א' של מסכת סנהדרין, במשנה ה', העוסקת בסוגי הדינים המיוחדים הנידונים אך ורק בבית דין של שבעים ואחד - הוא הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית שבירושלים.
"אין דנין... את השבט":
אין דנים שבט שלם. כלומר, כאשר רובו של שבט מישראל עבד עבודה זרה, אין דנים את החוטאים כאוסף של יחידים - שאז היה כל אחד ואחד נידון בבית דין של עשרים ושלושה - אלא דנים את השבט כולו כמכלול, בבית דין של שבעים ואחד. מובן שהעונש בפועל חל רק על אותם אנשים שעבדו עבודה זרה.
דין זה נלמד מן הפסוקים העוסקים בעונשו של עובד עבודה זרה: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך... וסקלתם באבנים ומתו". "שעריך" הוא מקומו של בית הדין, והעונש הוא סקילה. הדיוק הוא בלשון הפסוק - "איש" או "אשה", יחיד. אך משעה שמדובר בשבט, או לכל הפחות ברובו של שבט הפועל יחדיו, כבר אין זה עניין פרטי אלא עניין לאומי. זהו הכלל העומד ביסוד כל המשנה: אירועים לאומיים, או שיקולים הנוגעים לאומה כולה או לחלק גדול ממנה, נידונים בסנהדרין הגדולה.
"ולא את נביא השקר":
הכוונה למי שמתנבא בשם ה' ומתגלה כשקרן. ההכרעה אם אכן נביא שקר הוא, חייבת להתקבל בסנהדרין הגדולה ולא בבית דין קטן ממנה. הדבר נלמד בגזירה שווה מדינו של זקן ממרא - דיין מוסמך בזכות עצמו, שהורה בניגוד להכרעתה המחייבת של הסנהדרין הגדולה, ואף הוא חייב מיתה. כשם שזקן ממרא נידון בפני בית דין של שבעים ואחד, כך גם נביא השקר.
"ולא את כהן גדול":
אף הכהן הגדול נידון בבית דין של שבעים ואחד, אך מדובר במקרה מסוים בלבד: כהן גדול העומד בדין נפשות. בתביעות רגילות - ממון, הלוואה שלא נפרעה, חבלה בחברו וכיוצא בהן - ניתן להביאו אף בפני בית דין של שלושה, כפי שעוד נלמד. אך כאשר הוא עומד בפני עונש מיתה, יש בכך לימוד מיוחד מחמת מעלתו.
מקור הדין בפסוקים שנאמרו בדברי יתרו אל משה: "כל הדבר הגדול יביאו אליך" - כל העניינים החשובים והמשמעותיים יובאו אל משה, שהוא פסגת המערכת המשפטית. והדרשה היא: "הגדול" - זהו הכהן הגדול; "הדבר" בה"א הידיעה - אין זה עניין רגיל אלא הדבר הגדול, כלומר דיני נפשות.
"ואין מוציאין למלחמת הרשות":
אין המלך רשאי להוציא את העם ואת צבאו למלחמת רשות. מלחמת רשות היא מלחמה שאינה חובה, מלחמה מבחירה, שמניעיה רווח כלכלי, רווח מדיני או יתרון אסטרטגי וביטחון לאומי. לעומתה, מלחמת מצווה היא מלחמת חובה: מלחמת עמלק ומלחמת שבעת העממים שנצטוו ישראל להכריתם עם כניסתם לארץ. ומוסיף הרמב"ם, שכל אויב של ישראל הפועל בצורה מאורגנת להרוג יהודים - המלחמה בו היא מלחמת מצווה, להצלת חיי ישראל.
אך המבקש להרחיב את גבולות ישראל מטעם מדיני, כלכלי או אסטרטגי, אינו רשאי לעשות כן בלא התייעצות ואישור של הסנהדרין. המלך הוא היוזם, אך הוא זקוק לאישור. ומבארת הגמרא, שאישור הסנהדרין הוא תנאי הכרחי אך אינו תנאי מספיק. סדר הדברים, כפי שנלמד מן הפסוקים, הוא זה:
המלך המבקש לצאת למלחמת הרשות מתייעץ עם יועצו ועם שר צבאו, ושואל אם ראוי הדבר.
לאחר הסכמתם מובא העניין לסנהדרין, והיא מאשרת אותו.
לאחר מכן פונים אל הכהן הגדול, הנשאל באורים ותומים - האותיות המאירות שבחושן, הפועלות מכוח שם השם המונח בתוכן, ודרכן מתקבלת תשובה מלמעלה.
משנתקבלו כל ההסכמות - מן היועץ, מן הסנהדרין ומן האורים ותומים - מורה המלך לשר צבאו להוציא לפועל את תוכנית המלחמה.
"ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות":
אין מרחיבים את גבולות העיר, והכוונה לעיר ירושלים. הטעם לכך הוא שדברים מסוימים - אכילת קודשים קלים, מעשר שני ונטע רבעי - חייבים להיעשות בתוך חומותיה ותחומיה של ירושלים. מבחינה מעשית ניתן היה להגדיר מחדש את הגבולות ולהרחיב את החומות כלפי חוץ, ואכן חומות ירושלים נבנו והותאמו מחדש פעמים רבות במהלך ההיסטוריה - אך אין לעשות זאת ללא אישור הסנהדרין.
והוא הדין בעזרות, כלומר במידותיהן של חצרות בית המקדש. גם בהן תלויים דינים רבים: הגבלות טומאה וטהרה בשאלה מי רשאי להיכנס, וכן חובת הכהנים לאכול את קודשי הקודשים בתוך העזרה וכיוצא בזה. הכללים קבועים, אך שינוי הגבולות מחייב את אישורה של הסנהדרין הגדולה.
ואף כאן הסנהדרין היא תנאי הכרחי ולא מספיק. לשינוי גבולותיה של ירושלים או של העזרות שסביב המקדש נדרשים בנוסף: אישורו של המלך, התייעצות עם נביא - דבר שאינו פשוט כלל - ושאילה באורים ותומים. רק משנתנו כולם את הסכמתם, אפשר להמשיך ולשנות את הגבולות.
"אין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד":
כפשוטו, אין ממנים את הסנהדראות - בתי הדין של עשרים ושלושה - עבור השבטים, אלא באישורה ובמינויה של הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד. יסוד הדברים במצוות התורה להקים בתי דין בכל רחבי ארץ ישראל: כל עיר שהיא גדולה דיה חייבת בבית דין, ובנוסף לכך קיים בית דין מחוזי לכל שבט. באלו מדובר בבית דין של עשרים ושלושה, הדן דיני נפשות. המשנה מלמדת שהסמכות למנות את הדיינים המכהנים בבתי דין אלו, לפקח על התהליך ולאשר את הראויים לכך, נתונה לסנהדרין הגדולה.
"אין עושין עיר הנידחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד":
עיר הנידחת היא מקרה מיוחד: עיר גדולה דיה, שמנין תושביה עולה על מאה, אך אינה גדולה מדי - אין היא כוללת את רובו של שבט, אלא בני שבט אחד מתגוררים בה - ורוב תושביה פנו לעבודה זרה. מכאן שמה: עיר שהודחה לעבודה זרה. דינה המיוחד הוא שהיא נידונה כמכלול, כעיר הנידחת, ולא כיחידים. אף כאן, אם נמצאה העיר חייבת - כלומר שנמצא כי רוב תושביה עבדו עבודה זרה - אין ממיתים את מי שלא עבד, אלא רק את העובדים בפועל. וההכרעה בכל זאת נתונה לבית דין של שבעים ואחד.
עוד נאמר בעיר הנידחת, שכל רכוש העיר נקבץ אל רחובה של עיר ונשרף, והעיר עצמה נשרפת עד היסוד ואסור לבנותה לעולם. נמצא שהתושבים שלא חטאו חפים מפשע בכך שלא עבדו עבודה זרה, אך אינם חפים לגמרי, שהרי המשיכו להתגורר בעיר שרובה עובדי עבודה זרה - ולפיכך הם מפסידים את רכושם. אך חייהם אינם ניטלים מהם: הם עוברים ומתיישבים במקום אחר, ואילו עירם נשרפת עד היסוד ואינה נבנית עוד.
"אין עושין עיר הנידחת בספר... ולא שלוש":
אין מכריזים על עיר כעיר הנידחת אם היא עיר גבול, הסמוכה לגבולה של ארץ אחרת ולשטח אויב. מקור הדין בפסוק: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך" - "מקרבך" דווקא, מתוך הארץ, ולא בגבולה. והגמרא מבארת את טעם הדבר במפורש: עיר הנידחת נחרבת עד היסוד, איש אינו מתגורר בה ואין בונים אותה מחדש. אם תיעשה כזאת בספר הארץ, הרי זה כמסירת קרקע לשכנים: הללו יבחינו כי אין זה שטח מוגן ויחדרו פנימה, ונמצא שמאבדים שטחים מארץ ישראל ומסכנים חיי יהודים.
עוד ישנה הגבלה על מספרן של הערים באזור אחד: אין עושים שלוש ערים הנידחות. הכוונה היא שסנהדרין אחת אינה רשאית להכריז על שלוש ערים באחד מאזוריה המרכזיים של ארץ ישראל. שלושה אזורים מרכזיים הם: הצפון - הגליל; הדרום - יהודה; והמזרח - עבר הירדן. באחד מהם לא תעשה סנהדרין יותר משתיים, שאם ירבו הערים הנידחות תישום הארץ.
והחידוש הוא, שאחת או שתיים מותרות אפילו כאשר השתיים סמוכות זו לזו מאוד, באופן שנוצר שטח שומם אחד ורצוף. היה מקום לחשוב שאסור הדבר, שהרי בכך נעשית מעין קרחת נרחבת ושוממה בלב ארץ ישראל - אך למעשה מותר. אחת או שתיים באזור מסוים, באחד משלושת האזורים, אך לא יותר מכך בתקופת כהונתה של אותה סנהדרין.
לסיכום: במשנה זו למדנו את רשימת הדינים המסורים לבית דין של שבעים ואחד: דין השבט שרובו עבד עבודה זרה, נביא השקר, כהן גדול בדיני נפשות, היציאה למלחמת הרשות, הוספה על העיר ועל העזרות, מינוי סנהדראות לשבטים והכרזת עיר הנידחת. הכלל המאחד את כולם הוא שכל עניין הנוגע לאומה כולה או לחלק גדול ממנה נמסר לסנהדרין הגדולה. כמו כן עמדנו על כך שבמלחמת הרשות ובשינוי גבולות העיר והעזרות אין די באישור הסנהדרין, אלא נדרשים אישורים נוספים - המלך, הנביא והאורים ותומים - ועל הסייגים שבעיר הנידחת: אין עושים אותה בספר, ואין עושים שלוש באזור אחד.