סנהדרין פרק א' משנה ו': המספרים עשרים ושלושה ושבעים ואחד

סנהדרין ועונשין דיני ממונות ובית דין בית המקדש ועבודתו

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק א' של מסכת סנהדרין נחתם במשנה ו', ובה נעמוד על מקורם של המספרים שעליהם בנויים בתי הדין - עשרים ושלושה ושבעים ואחד. נקדים הערה: המילה 'סנהדרין' היא מילה יוונית שנקלטה בלשון חכמים, ומשמעה בית דין או מועצת חכמים. שני סוגים לה: סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה.

מערכת בתי הדין:

סנהדרי גדולה - של שבעים ואחד דיינים, ואין אלא אחת בלבד. מקום מושבה בלשכת הגזית, לשכת אבני הגזית שבמתחם המקדש.
שתי סנהדראות של עשרים ושלושה - ערכאות ביניים שאליהן פנו בתי הדין שבערים בטרם יעלו שאלותיהם אל הסנהדרי הגדולה. האחת, הנמוכה שבשתיהן, ישבה בפתח הר הבית, והשנייה, העליונה יותר, בפתח העזרה.
סנהדרי קטנה - של עשרים ושלושה דיינים, בכל עיר ועיר, ועיקר עניינה דיני נפשות.

מניין שבעים ואחד:

שנינו במשנה: "סנהדרי גדולה הייתה של שבעים ואחד, וקטנה של עשרים ושלושה". ומניין לגדולה שהיא של שבעים ואחד? מן הפסוק שבפרשת בהעלותך, שבו אומר הקב"ה למשה רבנו: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". הרי שבעים, "ומשה על גביהן" - משה יושב בראשם, "הרי שבעים ואחד".

רבי יהודה חולק ואומר שבעים, כלומר שאין משה רבנו נמנה בכלל הסנהדרין אלא שבעים הזקנים בלבד. ואף שבמניין זוגי נמצא בית הדין שקול, סובר רבי יהודה שכך נאמר בכתוב במפורש. אולם ההלכה כתנא קמא: שבעים ואחד, והנשיא בכללם. זוהי הסנהדרי הגדולה.

מניין עשרים ושלושה:

מקורו של מספר זה מורכב יותר. פסוק אחד אומר "ושפטו העדה", ופסוק אחר אומר "והצילו העדה". מכאן שנדרשות שתי עדות נפרדות: עדה שופטת, שבכוחה לחייב, ועדה מצלת, שתפקידה לזכות ולמצוא זכות. וכיוון ששיעורה של עדה עשרה, הרי כאן עשרים - עשרה לחיוב ועשרה לזיכוי, לכל הפחות.

ומניין ש'עדה' משמעה עשרה? מן הכתוב שנאמר בעניין המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת". שנים עשר מרגלים נשלחו לתור את הארץ, ומהם יהושע וכלב שחזרו בדבר טוב ואינם בכלל זה, ונותרו עשרה שנקראו 'עדה'. הרי ש'עדה' עשרה, ושתי עדות - עשרים.

ועדיין לא הגענו אלא לעשרים, ומניין להביא עוד שלושה? מדייקת המשנה מלשון הכתוב: "לא תהיה אחרי רבים לרעות" - "שומע אני שאהיה עמהם לטובה". משמע שאחר רוב רגיל הולכים לטובה, לזכות את הנידון ולשלחו לדרכו; אך לרעה, לחייבו, אין די ברוב של קול אחד.

"אם כן למה נאמר 'אחרי רבים להטות'?" - ללמדנו שקיים סוג שני של רוב, רוב מיוחס הנדרש בשעת חיוב, שכן "לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה: הטייתך לטובה על פי אחד, והטייתך לרעה על פי שניים". להטות את הכף לזכות די בעודף של דיין אחד; להטותה לחובה נדרש עודף של שני דיינים.

נמצא שכנגד עשרת המזכים דרושים שנים עשר מחייבים, הרי עשרים ושניים. ומאחר "שאין בית דין שקול" - שאין מעמידים בית דין במניין זוגי - "מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן עשרים ושלושה".

ניתן להמחיש את הדברים: במניין של עשרים ושלושה עשוי להיווצר מצב של אחד עשר מול שנים עשר, ובו יש כדי לזכות אך אין כדי לחייב; לחיוב נדרש רוב של שלושה עשר מול עשרה. זהו המקור הכתוב, על מורכבותו, למניין עשרים ושלושה דיינים.

עיר הראויה לסנהדרין:

מצווה מן התורה, הנלמדת בדרשה, להעמיד בית דין בכל עיר ועיר, נוסף על בתי הדין האזוריים ועל אלו שבירושלים. נשאלת השאלה מהו שיעורה של 'עיר': כמה תושבים דרושים בה כדי שתתחייב בסנהדרי קטנה. בכך נחלקו במשנה שתי דעות.

תנא קמא אומר: מאה ועשרים. מספר זה הוא המניין המינימלי של אנשים הדרושים לאייש את כלל התפקידים שההלכה מחייבת בעיר מתפקדת. בפחות ממאה ועשרים תושבים אי אפשר למלא את כל התפקידים הללו, ואין העיר מגיעה כלל לכלל חיוב של בית דין של עשרים ושלושה, אלא מעמידים בה בית דין של שלושה. וזה פירוט החשבון:

עשרים ושלושה דיינים - חברי הסנהדרי הקטנה עצמה.
שישים ותשעה מחליפים - שלוש שורות של תלמידים היושבים לפני הדיינים, פי שלושה ממניין הדיינים, הלומדים את דרכי הדין וממלאים את מקום הדיינים כשנבצר מהם לכהן. הרי תשעים ושניים.
שני סופרי דיינים - האחד כותב את דברי המזכים והאחד את דברי המחייבים. הרי תשעים וארבעה.
שני שוטרים - פקידי בית הדין, המופקדים על ביצוע פסקי הדיינים, על ההזמנות לדין ועל סדרי בית הדין. הרי תשעים ושישה.
שני בעלי דין - שהרי אין משפט בלא שני מתדיינים לכל הפחות. הרי תשעים ושמונה.
שני עדים - שאין אדם מוכיח את טענתו בפחות משניים. הרי מאה.
שני מזימים - שאין עדות מתקבלת אלא אם היא ראויה להזמה, כלומר שיוכלו שניים להעיד שהעדים הראשונים לא היו במקום ובזמן שטענו, ולעשותם עדים זוממים. הרי מאה ושניים.
שני מזימים למזימים - שאף עדות המזימים צריכה להיות ראויה להזמה. הרי מאה וארבעה.
עשרה בטלנים - היושבים בבית הכנסת ועוסקים בתורה, ומצויים תמיד להשלים מניין לשחרית, למנחה ולערבית, שלא יבוא הקב"ה כביכול לבית הכנסת ולא ימצא בו מניין. הרי מאה וארבעה עשר.
שני גבאי צדקה - שאין גובים צדקה ביחיד, משום שררה ומשום מראית העין, כמבואר במשנה במסכת פאה. הרי מאה ושישה עשר.
שלישי לחלוקת הצדקה - שבשעת החלוקה אין די בשניים, שהרי הם דנים כבית דין מי ראוי לקבל ומה שיעורו. הרי מאה ושבעה עשר.
רופא - הרי מאה ושמונה עשר.
סופר - הכותב שטרות ומסמכים, ספרי תורה וכיוצא בהם. הרי מאה ותשעה עשר.
מלמד תינוקות - מלמד בית רבן. הרי מאה ועשרים.

רבי נחמיה אומר מאתיים ושלושים, כנגד שרי עשרות. כיוון מחשבה אחר לו לגמרי: בחלוקת הסמכויות המתוארת בספר שמות מונו 'שרי עשרות', הממונים על עשרה איש כל אחד. לפיכך, אם עתידים לכהן בעיר עשרים ושלושה דיינים, צריך שיהיה כל אחד מהם ממונה על עשרה, והוא עצמו אחד מן העשרה שבקבוצתו. עשרים ושלושה כפול עשרה - הרי מאתיים ושלושים, וזהו מספר התושבים המינימלי המחייב הקמת סנהדרי קטנה לדעתו.

וההלכה כתנא קמא: מאה ועשרים איש הממלאים את כלל התפקידים הללו - די בהם כדי לחייב את העיר בסנהדרי קטנה. ובזה אנו מסיימים, בעזרת השם, את הפרק הראשון של מסכת סנהדרין, ומכאן נמשיך ונעלה, בעזרת השם.

המאמר המקורי

אות סנהדרין א:ו

סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְגוֹ' וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, לֹא כְהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בְעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת: With regard to the number of judges in the different courts the mishna presents a halakhic midrash: The Great Sanhedrin was composed of seventy-one judges, and a lesser Sanhedrin was composed of twenty-three. From where is it derived that the Great Sanhedrin was composed of seventy-one judges? As it is stated: “Gather Me seventy men of the Elders of Israel, whom you know to be the Elders of the people and officers over them, and bring them into the Tent of Meeting, and they shall stand there with you” (Numbers 11:16), and together with Moses at the head of this body, there are a total of seventy-one. Rabbi Yehuda says: Moses was indeed at the head of the body, but he is not counted as part of the group. Consequently, a future Great Sanhedrin modeled after these Elders is to be composed of seventy judges. And from where is it derived that a lesser Sanhedrin is composed of twenty-three judges? As it is stated: “And the congregation shall judge between the assailant and the avenger…and the congregation shall save the manslayer from the hands of the avenger” (Numbers 35:24–25). Therefore, there must be a congregation, which consists of at least ten judges, that judges the accused and attempts to convict him, and there must be a congregation, also consisting of at least ten judges, which attempts to save the accused by finding him innocent. Together, there are twenty judges here. Before proceeding to derive the requirement for the final three judges, the mishna clarifies: And from where is it derived that a congregation consists of at least ten men? As it is stated concerning the spies: “How long shall I bear with this evil congregation that keep complaining about me?” (Numbers 14:27) There were twelve spies; excluding Joshua and Caleb, who did not complain, there would be ten men who are called: A congregation. Accordingly, the verses describing a congregation that attempts to convict the accused and a congregation that attempts to acquit him together add up to twenty judges. And from where is it derived to bring three more judges to the court? From the implication of that which is stated: “You shall not follow a multitude to convict” (Exodus 23:2), I would derive that I may not convict a person on the basis of a majority but I should follow the majority to exonerate. If so, why is it stated in the same verse: “To incline after a multitude,” from which it can be understood that the majority is followed in all cases? In order to resolve the apparent contradiction it must be explained: Your inclination after the majority to exonerate is not like your inclination after the majority to convict. Your inclination after the majority to exonerate can result in a verdict by a majority of one judge. But your inclination after the majority to convict a transgressor must be by a more decisive majority of at least two. Therefore, the court must have at least twenty-two judges. And since there is a principle that a court may not be composed of an even number of judges, as such a court may be unable to reach a decision, therefore they add another one to them, and there are twenty-three judges here. And how many men must be in the city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin? One hundred and twenty. Rabbi Neḥemya says: Two hundred and thirty, corresponding to the ministers of tens, as outlined by Moses and Yitro in the wilderness (Exodus, chapter 18). That is to say, each member of the Sanhedrin can be viewed as a judge with responsibility for ten residents. If there are not enough men in the city to enable this calculation, it would not be honorable to appoint a Sanhedrin, as their members will each preside over less than the minimum of ten residents.