אנו ממשיכים בפרק א' של מסכת סנהדרין ומגיעים למשנה העוסקת בבית דין של עשרים ושלושה. משנה אחת בלבד הוקדשה לו, משום שבית דין זה מיועד לעניין אחד ספציפי: דיני נפשות, מקרים שבהם עלול אדם להיות מוצא להורג. את הדבר קובעת המשנה בארבע מילותיה הראשונות, וכל המשך המשנה מוקדש לנקודה שנייה - שאותו הדין עצמו נוהג גם כאשר עומדים להוציא להורג בעל חיים. המשנה תפרט את העילות שבגללן עלול בעל חיים להתחייב מיתה בידי בית דין, ותקבע כי גם הוא נידון באותו אופן ממש: בבית דין של עשרים ושלושה, בעדים וכיוצא בזה, בדיוק כפי שנוהגים באדם. את הדברים נלמד מן הפסוקים, כפי שנראה בפנים.
"דיני נפשות בעשרים ושלושה":
דיונים בבית דין הכרוכים באפשרות של עונש מוות מחייבים בית דין של עשרים ושלושה. את מקורו של המספר עשרים ושלושה נלמד במשנה הבאה בהמשך הפרק, בעזרת השם.
"הרובע והנרבע":
ביטויים אלו מתייחסים לבעלי חיים ולא לבני אדם, והכוונה למעשה משכב בהמה. "הרובע" - בעל חיים זכר, "והנרבע" - בעל חיים נקבה. כאשר גבר או אישה באים על בהמה, מעשה בלתי מתקבל על הדעת, חל עונש מוות לא רק על האדם אלא אף על בעל החיים. אף הוצאתו להורג של בעל החיים, כהוצאתו להורג של האדם, טעונה בית דין של עשרים ושלושה.
המקור לכך בפסוקים:
"והרגת את האשה ואת הבהמה" - הכתוב כורך יחדיו את הריגת האישה ואת הריגת הבהמה, ומכאן שדין הרובע בעשרים ושלושה.
"ואת הבהמה תהרגו" - זהו ציטוט חלקי בלבד של הפסוק המלא, העוסק בהוצאתו להורג של גבר: "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת" - זהו האדם, "ואת הבהמה תהרגו" - וזוהי הבהמה. אף כאן נדרש בית דין של עשרים ושלושה, הן עבורו והן עבור הבהמה.
"שור הנסקל בעשרים ושלושה":
שור שנגח והמית אדם דינו מיתה, ובלבד שאומת בבית דין של עשרים ושלושה כי אכן כך אירע. שנאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת". אילו נקרא הפסוק כפשוטו, משמעו שכשם שהשור נסקל כך גם בעליו מומת. אולם הגמרא במקום אחר שוללת זאת, ולומדת מפסוק אחר: "מות יומת המכה רוצח הוא" - רק אדם הפוגע בחברו והורגו מתחייב מיתה, אך כאשר לא האדם עצמו גרם למוות אלא ממונו, אין בעליו מוצא להורג. אם כן, כריכת האדם והבהמה יחד באה ללמד על אופן הדיון: כשם שהאדם נידון בבית דין של עשרים ושלושה, כך גם שור הנסקל - הבהמה שסקילתה באה על שהמיתה אדם - נידונה בבית דין של עשרים ושלושה.
ראוי לציין כי אין הדברים אמורים בשוורים בלבד. דין שור הנסקל חל במידה שווה על כל בהמה שהמיתה אדם. הגמרא מביאה מעשה בתרנגול שניקר את מרפסו של תינוק - החלק הרך שבגולגולתו - והתינוק מת, והוציאו את התרנגול להורג. התורה נקטה בשור רק כדוגמה.
חיות בר שבבעלות פרטית:
יתרה מזו: מלבד בהמות מבויתות שיש להן בעלים, אף אדם המחזיק בבעלותו חיית בר - דינו כן. חיות הבר הנמנות כאן הן השש הנחשבות תמיד למועדות מעיקרן, החיות המסוכנות לעולם:
"הזאב".
"והארי".
"והדוב".
"והנמר".
"והברדלס" - נחלקו בזיהויו הרא"ש והרמב"ם. רבים מסבירים שהוא הצבוע, אף שמבחינה אטימולוגית מסתבר יותר שמדובר בצ'יטה. כך או כך, חיה מסוכנת היא.
"והנחש".
ובכולן קובעת המשנה: "מיתתן בעשרים ושלושה".
יסוד הדברים הוא שחיות אלו נחשבות בני תרבות, כלומר ניתן לביית אותן. אדם המחזיק אריה כחיית מחמד, ואותו אריה יוצא והורג אדם, אינו יכול לפטור עצמו בטענה "סבור הייתי שהוא מאולף". האריה מתחייב מיתה על שהרג אדם, ומאחר שהוא רכושו של האדם, על רכוש זה לעבור את ההליך המשפטי ככל שור הנסקל. החידוש הוא שאף שמדובר בחיות מסוכנות, ואפשר היה לחשוב שאין לאדם עניין כלל לביית אותן ושהכלל לא יחול עליהן - אף הן בכלל. שהרי לכל הדעות, חיית בר סתמית - דוב או אריה - היוצאת מן השיחים והורגת אדם, אין בה ספק ואין בה צורך בדין תורה, וההורגה ראשון עושה טובה גדולה לציבור, שכן אינה שייכת לאיש והרי היא הפקר. אך שש חיות אלו, כשהן בבעלות אדם, רכושו הן, ולפיכך דינן להישפט בבית דין של עשרים ושלושה.
מחלוקת התנאים:
רבי אליעזר: "כל הקודם להורגן זכה" - אין צורך בבית דין של עשרים ושלושה. אם היה לשכן אריה או דוב או נמר, והחיה יצאה והרגה אדם, כל הממהר להורגה זכה ויש לו את הזכות והמעלה בכך, שהרי הוא מציל את הרבים. טעמו: מכיוון שהתברר שחיות אלו חיות הורגות הן, מתגלה למפרע, בדיעבד, שאינן בני תרבות ואינן מבויתות אלא חיות בר. ממילא אין לאדם זכות בעלות עליהן, אינן רכושו, וכיוון שאינן בבעלות פרטית - כל ההורגן עושה את הדבר הנכון וזכה.
רבי עקיבא: "מיתתן בעשרים ושלושה" - יש לדונן למיתה בבית דין של עשרים ושלושה. לכאורה זו דעת תנא קמא, שהרי שניהם נקטו עשרים ושלושה בחיה שבבעלות פרטית, אלא שרבי עקיבא מחלק בין חמשת היונקים המסוכנים הראשונים (זאב, ארי, דוב, נמר וברדלס) לבין הנחש. הנחש, לדעתו, אינו בר ביות כלל, זוחל הוא ואי אפשר לאלפו, ומסוכן הוא תמיד - ולפיכך מודה בו שכל הקודם להורגו זכה.
יש להיזהר מטעות נפוצה: פעמים רבות כשנאמר "כל הקודם זכה", הכוונה שהמקדים זוכה לקנות את הדבר ולהחזיקו לעצמו וליהנות ממנו. אין זה הפשט כאן. שור הנסקל וכל החיות הללו העומדות להיהרג אסורים בהנאה, ואין להפיק מהם כל טובה. אין הכוונה שהזוכה רשאי להכין שטיח מעורו של האריה. את האריה יש להרוג ואת נבלתו אסור לנצל - אך זכות היא לו למקדים.
להלכה:
כשם שנדרש בית דין של עשרים ושלושה כדי לבצע עונש מיתה באדם - ובהמשך המסכת נעסוק עוד ועוד בעונשי המיתה ובקושי העצום שבהוצאתו להורג של אדם בפועל - כך הדבר מבחינה עקרונית אף בבעלי חיים. הרמב"ם, באופן מעניין, נראה שפוסק כרבי עקיבא: בעלי חיים שבבעלות פרטית, ואף אריה וכיוצא בו, מצריכים בית דין של עשרים ושלושה, ואילו נחש אינו מצריך. פסק זה תמוה, והראב"ד חולק עליו. לפיכך אופן דינו של נחש שנוי במחלוקת אף בשולחן ערוך. מכל מקום, ביסודו של דבר ההלכה היא שבעל חיים שהרג דינו מיתה, אך הדבר מצריך בית דין של עשרים ושלושה.