סנהדרין, פרק ז', משנה ד'. לאחר שמנתה המשנה את ארבע הדרכים שבהן בית דין מוציא להורג, היא פונה לפרט לאורך מספר פרקים את העבירות השונות שעליהן מתחייבים מיתה. במשנתנו נמנות שמונה עשרה העבירות שעונשן סקילה - וכמובן, בהנחה שהתקיימו כל התנאים: עדים, התראה וכל שאר הפרטים.
בסך הכול מונה המשנה שלושים ושישה לאווין שעונשם מיתה, והם מתחלקים כך:
סקילה - שמונה עשרה עבירות.
שריפה - עשר עבירות.
הרג (עריפת ראש) - שתי עבירות.
חנק - שש עבירות.
שמונה עשרה ועוד עשר, ועוד שתיים, ועוד שש - הרי שלושים ושישה.
אלו הן שמונה עשרה עבירות הסקילה:
"הבא על האם" - הבא על אמו. אין הכרח שתהא אשת אביו; אף אישה שלא נישאה לאביו מעולם וילדה אותו, בכלל זה.
"ואשת אב" - אישה הנשואה לאביו, או שהייתה נשואה לו בעבר: אמו החורגת, ואף אמו החורגת לשעבר. בהמשך תדון המשנה במקרה שבו היא גם אמו וגם אשת אביו, כבמשפחה רגילה, ושם נראה כי יש מקום לחיוב כפול.
"ועל הכלה" - אשת בנו. אישה שהייתה נשואה לבנו אסורה עליו לעולם.
"הבא על הזכור" - גבר השוכב עם גבר כדרך שהוא שוכב עם אישה.
"הבא על הבהמה" - איש השוכב עם בהמה כדרך אישה.
"והאישה המביאה את הבהמה" - והוא הדין באישה השוכבת עם בהמה כדרך בעלה.
"המגדף" - המקלל את השם. פרטי הדין יתבארו במשנה שלמה הבאה מיד לאחר מכן, בעזרת השם.
"והעובד עבודה זרה" - העובד לאלילים ולאלוהי שקר; אף עניין זה יתואר בפירוט במשנה אחרת.
"והנותן מזרעו למולך" - המעביר את ילדיו מעל האש ובתוכה בפולחן הכנעני הקרוי מולך; נדון בכך בחצי משנה שתבוא בקרוב.
"ובעל אוב" - העוסק בטכניקת הגדת העתידות הקרויה אוב.
"וידעוני" - עניין נפרד בפני עצמו, ואף אותו נסביר בחצי משנה שתבוא בקרוב.
"והמחלל את השבת" - העושה אחת מל"ט המלאכות דאורייתא. אין אנו דנים בכך כאן.
"והמקלל אביו ואמו" - דין אחד לשני ההורים, לאב ולאם, והכוונה למזכיר את שם השם בקללתם.
"והבא על נערה המאורסה" - 'נערה' היא ילדה צעירה שעברה את גיל בת מצווה ועודנה בששת החודשים שלאחר מכן, כלומר בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. 'מאורסה' פירושה שקיבלה קידושין מבעלה והריהי נשואה מבחינה הלכתית, אך אינה נשואה למעשה: מעולם לא חיה עמו והיא עדיין בבית הוריה. חומרה מיוחדת יש בדבר בעיני התורה, שכן היא צעירה במיטב שנותיה ומעולם לא הייתה נשואה בפועל. עבירה זו נמנית בנפרד משש העריות הקודמות, ככל הנראה משום שאותן שש מנויות בפרשיות אחרי מות וקדושים, ואילו זו מופיעה בנפרד לגמרי, בפרשת כי תצא.
"והמסית" - המרחיק יהודי יחיד מן השם כדי לעבוד עבודה זרה.
"והמדיח" - אותו עניין עצמו, אלא שאין הוא מדיח יחיד אלא עיר שלמה - היא עיר הנידחת, מאותו שורש - לעבודה זרה.
"והמכשף" - העוסק בכישוף ובקסמים. אף זה אסור מדאורייתא, ובעונש חמור של סקילה.
"ובן סורר ומורה" - העונה על שורת קריטריונים המוכרים לרבים: זולל וסובא ואינו שומע בקול הוריו, ועוד. הפרק השמיני, הבא אחרינו, מוקדש ברובו להרחבה בהלכות בן סורר ומורה, ושם נעמוד על כך.
לסיכום המניין: שבע עבירות של איסורי עריות; שמונה עבירות של בגידה בהשם - המגדף, עובד עבודה זרה, הנותן מזרעו למולך, בעל אוב וידעוני, המסית, המדיח והמכשף, ובסך הכול חמש עשרה; שתי עבירות של פגיעה חמורה בכבוד ההורים - המקלל את הוריו ובן סורר ומורה; ולבסוף, המחלל את השבת.
עבירה אחת - שני איסורים:
מכאן עוברת המשנה לדון במקרה שבו עבר אדם על שתיים מן העבירות הללו בבת אחת, והתשובה היסודית היא שהוא נענש פעמיים. מובן מאליו שהמוצא להורג, חס ושלום, נפש אחת יש לו, ואין אפשרות להוצאה להורג שנייה. אלא שבכל המקרים הללו, כאשר לא התקיימו תנאי ההוצאה להורג והאדם פעל במזיד, ההשלכה היא כרת - כריתה בידי שמיים, מוות בטרם עת. ואם עבר בשוגג, בלא כוונה, שלא ידע שהדבר אסור - סבר שהוא נושא אישה סתם ונמצא שהיא אמו, או לא ידע שהיום שבת וחיללו - הריהו חייב להביא חטאת. נמצא שהעונש הכפול שאנו דנים בו אינו מיתה כפולה, אלא חיוב שתי חטאות נפרדות, המכפרות על שתי עבירות שנעברו כאחת.
המשנה מביאה כמה דוגמאות לכך, ובהן מחלוקת. הראשונה: "הבא על האם חייב עליה משום אם ומשום אשת אב". הבא על אמו והיא נשואה לאביו, יש כאן שני איסורים נפרדים: האחד - משום אם, שהרי זו אמו, ואם עשה זאת בשוגג מתחייב בחטאת אחת; והשני - משום אשת אב, שהרי אישה זו נשואה לאביו, וכל אישה שנישאה לאביו אסורה עליו לעולם, בין שהאב עודנו נשוי לה ובין שאינו בחיים. במקרה זה מתחייב בשתי חטאות, שכן לפנינו שני איסורים נפרדים ומובחנים.
רבי יהודה חולק וסובר שאינו מביא אלא חטאת אחת, משום אמו בלבד. הוא מבסס זאת על הפסוק "ערוות אביך וערוות אמך לא תגלה... אמך היא": 'ערוות אביך' היינו אשת אביך, שהיא אמך, ו'לא תגלה' - שאסור לך לשכב עמה; ומדסיים הכתוב "אמך היא", למדנו שאף שהיא גם אשת אביך וגם אמך, אינה נחשבת אלא כאם, עבירה אחת. חכמים חולקים על דרשה זו, שכן לדעתם 'ערוות אביך' מוסבת על האב עצמו: איסור נפרד לבוא על אמך ואיסור נפרד לבוא על אביך, ושניהם אסורים.
המקרה השני: הבא על אשת אביו כשהיא עדיין נשואה לאביו, כלומר אמו החורגת. אף כאן שני חיובים: האחד משום אשת אב, והשני משום אשת איש סתם, שהוא איסור נפרד בפני עצמו (ועונשו אמנם אינו סקילה אלא חנק, אך אין זו הנקודה). לעניין הקרבנות עליו להביא שתי חטאות. וראוי לציין כי במקרה הקודם, כשהאישה היא אמו והיא עדיין נשואה לאביו, נמצא שהוא מסמן שלוש משבצות כאחת.
איסור אשת אב חל בין בחיי האב ובין לאחר מיתתו: אמו החורגת, אשת אביו המנוח, נותרת אסורה לעולם בעונש זה. ואין הבדל אם היו הנישואין אירוסין בלבד מבחינה הלכתית - שנתן לה טבעת ולא חיו יחד מעולם - או נישואין גמורים בפועל.
בדומה לכך בבא על כלתו: ראשית יש כאן איסור כלה, ואם היא עדיין נשואה לבנו הריהי גם אשת איש - איסור כפול ושתי חטאות. וזאת בין בחיי הבן ובין לאחר מיתתו, בין שנתקיימו הנישואין במלואם וחיו כבעל ואישה, ובין שלא היו אלא אירוסין, שקיבלה ממנו שווה פרוטה בלבד.
כדי להמחיש נקודה זו: אישה שאין לה כל קשר לאברם ולבנו. נושאים ונותנים ביניהם מי מהם יישאנה, ומחליטים בהטלת מטבע, והבן זוכה. נותן לה הבן את המטבע והיא מקבלתו, והרי היא מקודשת לו. רגע לאחר מכן פוגע בבן ברק והוא מת. מעתה אין האב יכול לשאת אישה זו לעולם, אף שחמש שניות קודם לכן היה רשאי לשאתה. כל שאירע הוא שקיבלה מטבע מן הבן, והבן מת - ומשנתקדשה לבן, אסורה היא על האב לעולם בעונש סקילה.
הערה לעניין העריות שנמנו לעיל: הבא על אישה האסורה עליו בעונשים הללו - בהנחה שהסכימה למעשה - נענשת אף היא כמותו בדיוק. אם לא הסכימה ואנס אותה, בוודאי שאינה נענשת. הכלל הוא ששני בני הזוג נענשים כשעשו במזיד, וכששניהם שגגו - שניהם מביאים קרבן חטאת.
סקילת הבהמה:
המשנה חוזרת ומזכירה כאן את "הבא על הזכור", את "הבא על הבהמה" ואת האישה השוכבת עם בהמה. עיקר החידוש בשני האחרונים: לא זו בלבד שהאדם ששכב עם הבהמה מוצא להורג, אלא אף הבהמה עצמה נסקלת.
דבר זה מטריד מאוד את המשנה, שהרי הבהמה אינה בת מצוות ואין לה בחירה, ובמה אפשר להאשימה? לפיכך שואלת המשנה: "אם אדם חטא - בהמה מה חטאת?" נניח שהאדם עשה כאן חטא חמור, אך מה עשתה הבהמה? מפני מה היא נהרגת?
שתי תשובות בדבר:
"אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל" - כיוון שבהמה זו הייתה הגורם שהביא חורבן על בן אדם, ואדם נכשל בגללה, גזר הכתוב שתיסקל, כדי שלא יארע הדבר שוב עם אדם אחר.
"דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה" - וזאת משום כבודו של האדם שהוצא להורג. אילו הייתה אותה בהמה מהלכת בשוק, היו הרואים מצביעים עליה ואומרים: הנה הבהמה שבגללה נסקל פלוני. הדבר היה מזכיר לבריות את פלוני, את מפלתו ואת מצבו המביש; וכדי למנוע זאת, למען כבודו, נפטרים אף מן הבהמה.