משנה ג' בפרק א' של מסכת סנהדרין ממשיכה להריצנו על פני התורה כולה, ומפרטת כמה דיינים נדרשים לכל אחד מן ההליכים שבית הדין עשוי לנהל.
"סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלושה":
שני ההליכים הללו נעשים בשלושה דיינים הממונים מתוך הסנהדרין: סמיכת ידי הזקנים על פר העלם דבר של ציבור, ומדידת המרחק אל החלל שנמצא מת באופן מסתורי לצורך עגלה ערופה. נבאר תחילה את עניינם בקצרה.
פר העלם דבר:
כאשר בית הדין הגדול, הסנהדרין, מורים הוראה לקולא בדבר שיש בו איסור כרת, ורוב עם ישראל נוהגים על פי הוראתם, ולאחר מכן חוזרים בהם ומכירים בטעותם - אין כל יחיד ויחיד מביא קורבן חטאת, אלא מביאים קורבן חטאת ציבורי הקרוי 'פר העלם דבר' (הפר הבא על הדבר שנעלם). מכלל ההליך היא הסמיכה, כדרישת הפסוק: "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר". חובה זו אינה מוטלת על כל חברי הסנהדרין, אלא על שלושה מדייני הסנהדרין בלבד, לדעת התנא קמא.
דין זה חריג ביותר: בדרך כלל אין סמיכה אלא בקרבן יחיד, כגון חטאת ואשם. שניים בלבד הם קרבנות הציבור שיש בהם סמיכה - פר העלם דבר, שבו סומכים את ידיהם על ראש הפר ולוחצים מטה בכל כובד משקלם, ושעיר המשתלח הנשלח לעזאזל, שבו לוחץ הכהן הגדול. אלו השניים בלבד, ולפיכך נדרשים בהם שלושה.
עריפת עגלה:
אדם שנמצא מת מחוץ לעיר ואין ידוע מי הרגו - מוטלת חובה על הסנהדרין למדוד מן הגופה אל העיר הקרובה ביותר, וזקני אותה עיר עורכים את התהליך הכולל את עריפת העגל, היא עריפת העגלה שאליה מתייחסת המשנה. המדידה אל העיר הקרובה היא חובה בפני עצמה, והיא הנעשית בשלושה כדברי המשנה כאן.
מקור הדין ומחלוקת התנאים:
התנא קמא כאן, הם דברי רבי שמעון, לומד את מניין השלושה בשני המקרים מן הפסוקים:
בפר העלם דבר: "וסמכו זקני העדה" - לשון רבים, ומיעוט רבים שניים; ומכיוון שאין בית דין שקול, נדרש שלישי. ואם תאמר, מה עניין בית דין כאן, והלוא אין זה אלא הליך בלבד - התשובה היא ששלושה אלו עשויים להידרש להכריע אם הפר פסול מחמת מום וכיוצא בזה.
במדידה של עגלה ערופה: "ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו" - אף כאן לשון רבים, שניים; ומאחר שאין בית דין שקול, מגיעים לדיין שלישי.
רבי יהודה חולק וסובר כי שתי הפעולות נעשות בחמישה: "וסמכו" לשון רבים - שניים, "זקני" לשון רבים - שניים נוספים, הרי ארבעה; ומאחר שאי אפשר במניין זוגי, מוסיפים חמישי. וכן במדידה: "זקניך ושפטיך" - שניים ושניים, הרי ארבעה, ומשום שאין בית דין שקול מגיעים לחמישה.
שיטת הרמב"ם: סמיכת זקנים כהסמכת דיין:
מעניין לראות כי להלכה פוסק הרמב"ם ששלושה בלבד סומכים ידיהם על פר העלם דבר, ואילו למדידת עגלה ערופה נדרשים חמישה. טעם הדבר נעוץ בכך שהרמב"ם למד ש'סמיכת זקנים' שבמשנתנו אינה מתייחסת כלל לפר העלם דבר, אלא לפשט המילים - הסמכת זקן, היינו האישור על העברת המסורה שנהג מימות משה רבנו ואילך.
הסמכה זו נקראת סמיכה משום שבמקורה סמך משה רבנו ממש את ידיו על יהושע והעניק לו את הסמכות למלא את מקומו ולהורות. בכל דור מאז, מי שהוסמך היה מסמיך אחריו את תלמידו לדון כדיין. הליך זה מתקיים בארץ ישראל בלבד, והוא דורש מינוי רשמי בעל פה, שיכול להיות מוגבל לתחומים מסוימים או לכלול את כל תחומי התורה. מאחר שנדרשת נוכחות בארץ ישראל, פסק ההליך בסוף תקופת האמוראים, במאה הרביעית, עם העתקת מרכז האוכלוסייה היהודית לבבל. מאז לא חודשה הסמיכה, שכן נדרשת שרשרת רציפה, ומשנקטעה השרשרת אין חידושה מעשי בימינו.
לדעת הרמב"ם, בהסמכת דיין די באדם אחד שכבר קיבל סמיכה ובעוד שני הדיוטות. רש"י לעומתו לומד כי נדרשים שלושה בעלי סמיכה כדי להסמיך דיין נוסף. עוד מחדש הרמב"ם, וזה מרתק, שאם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל להסמיך רב מסוים, הרי הוא מקבל סמיכה מחדש, ובאופן זה ניתן להתחיל את השלשלת מחדש לקראת ביאת המשיח - ובלבד שישתתפו בכך כל חכמי ארץ ישראל.
ראוי להזכיר אירוע היסטורי מרתק: כארבעים שנה לאחר גירוש ספרד (שנת 1492), במאה ה-16, ניסו חכמי צפת לחדש הליך זה. כל חכמי צפת הסמיכו את רבי יעקב בירב, והוא הסמיך אחריו תלמידים, ובראשם רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך בעצמו. אולם חכמי ירושלים שבאותו הדור, ובראשם רבי לוי בן חביב, התנגדו למעשה שנעשה בצפת - ואפשר שבכך נתערער כל העניין, שכן הרמב"ם מצריך את השתתפות הכול, והם לא נטלו בכך חלק. זוהי שיטת הרמב"ם בהבנת 'סמיכת זקנים' הנעשית בשלושה.
"החליצה והמיאונין בשלושה":
חליצה - אדם שנפטר ולא הותיר אחריו צאצאים חיים, מצופה מאחיו לשאת את אלמנתו בהליך הקרוי ייבום. אם אין הוא חפץ בכך, רשאי הוא לבחור בחליצה תחתיה. המילה חליצה מתייחסת להסרת נעלו, שכן 'לחלוץ' פירושו להסיר. שלושה שלבים יסודיים בה:
האלמנה חולצת את נעלו של האח שנותר בחיים.
היא יורקת על הקרקע בפניו.
היא אומרת: "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - כלומר שהאח החי מסרב להקים שושלת חדשה עבור אחיו המנוח.
לחליצה נדרשים שלושה, ומעיקר הדין אין הם צריכים להיות מוסמכים; די באנשים פשוטים, ובלבד שיודעים לוודא שהיא אומרת את הדברים כראוי, והם מתפקדים כבית דין לעניין זה. אולם מובא שלכתחילה מוסיפים עוד שניים, עד לחמישה נוכחים, לשם פרסום הדבר - שיהיה ידוע ברבים כי היא משוחררת מזיקתה ומחויבותה ליבמה, ורשאית להינשא לכל מי שתחפוץ.
מיאון, שמשמעו המילולי דחייה, מתייחס למקרה מסוים: קטנה שטרם מלאו לה שתים עשרה שנה. ככלל, אין קטנה זו יכולה לעשות קניינים, ובכללם קניין אישות; אין היא יכולה להינשא ואינה יכולה לקבל כסף קידושין. אילו היה אביה קיים, יכול היה הוא לקבל קידושין עבורה, אך אם יתומה היא ואביה נפטר, תיקנו חכמים לטובתה שאמה או אחיה שהגיע לגיל מצוות יקבלו עבורה קידושין, ובלבד שתסכים לכך. משהסכימה, הרי היא נישאת קודם גיל שתים עשרה, והיא אשת איש מדרבנן.
ומאחר שכל התקנה אינה אלא לטובתה, אם החליטה בשלב מאוחר יותר, קודם שהגיעה לגיל מצוות, שהתחרטה ואין היא רוצה באיש זה - הרי היא דוחה אותו. זהו המיאון, ולמפרע היא כמי שלא הייתה נשואה מעולם, ואינה זקוקה לגט וכיוצא בזה; הכול מתבטל. המשנה קובעת כי מיאון זה נעשה בשלושה, כבית דין רגיל. להלכה ייתכן שיש שיטה אחרת, שדי בשני עדים, וכל שאמרה זאת בפניהם - מיאונה מיאון.
"נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלושה":
נטע רבעי ומעשר שני נכרכים יחד משום שדיניהם שווים, אף שעניינם שונה. נטע רבעי מתייחס ליבול השנה הרביעית: פירות האילן בשלוש השנים הראשונות הם ערלה ואסורים לחלוטין, ואילו בשנה הרביעית מותרים הפירות, אך יש להעלותם לירושלים ולאוכלם שם - בדיוק כדין מעשר שני. לאחר הפרשת תרומה ומעשר ראשון לכהן וללוי בהתאמה, מפרישים מעשר שני בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה (ובשאר השנים מפרישים מעשר עני), ומעלים אותו לירושלים לאוכלו שם במקדש.
מי שאינו רוצה לסחוב את נטע הרבעי או את המעשר השני שלו כל הדרך לירושלים, רשאי לפדות את קדושתם על מטבעות. האוכל יוצא לחולין ונאכל בכל מקום מחוץ לירושלים, והמטבעות מועלים לירושלים ובהם קונים דברי מאכל. הדינים בעניין זה שווים בנטע רבעי ובמעשר שני. הפדיון נעשה לפי שווי האוכל הנפדה, וכשמדובר בתוצרת שלו עצמו מוסיף אף חומש.
וכאן קובעת המשנה: אם אין דמיו ידועים, כלומר שערכה של התוצרת אינו ידוע, נדרשים שלושה. בסחורה רגילה, כגון ענבים או חיטה שהכול יודעים את מחיר השוק שלה, יכול האדם לפדות בעצמו ולקחת מטבעות כשווי התוצרת. אך אם החיטה החלה להתקלקל, או שהתוצרת חריגה - ישנה, פגומה או מעלה עובש - אין מחירה ידוע, שכן אין נוהגים למוכרה בחנויות ובמכולות. לפיכך יש להביא בית דין של שלושה המבינים במחירים המקובלים, ויודעים לקבוע מהו מחיר השוק ההוגן של תוצרת מסוג ב', כמה יימכר בשוק אותו יין פגום שהחל להתקלקל וכיוצא בו. הרעיון הוא שלא ירמה האדם את המערכת אלא יקבל מחיר הוגן, ושומה זו דורשת בית דין של שלושה.
מדקדוק לשון המשנה, שנקטה "דמיו" בלשון יחיד, עולה כי נטע רבעי טעון בית דין של שלושה בכל מצב, ואילו מעשר שני רק כאשר אין דמיו ידועים. אולם לברטנורא, כמו לרש"י, הייתה גירסה אחרת: "דמיהם" בלשון רבים, ולפיה התנאי מוסב על שניהם. מדובר אפוא בשינוי גירסאות, ואנו נלמד כשיטת רש"י והברטנורא, שהדברים אמורים בשניהם.
"הקדשות":
מדובר במי שמקדיש חפצים לבית המקדש לצורך בדק הבית: יש בידו דבר מה שברצונו לתת למקדש - נעלי הטניס הישנות שלו, מחבט הטניס וכדור הטניס. כמה שווים דברים אלו אם ברצונו לפדותם ולתת את דמיהם למקדש? וכן אם שכנו הקדיש את מחבט הטניס שלו, ועתה מבקש הוא לקנותו כדי שהכסף יילך לבית המקדש - מהו מחיר הוגן? ההנחה היא שבהקדשות מקדישים בני אדם כל מיני דברים שאינם שגרתיים, כמחבט טניס משומש, נעליים וכדורים, ולפיכך נדרש בית דין של שלושה היודעים את מחירה של סחורה משומשת ויכולים לקבוע מחיר הוגן, שלא ירומה בית המקדש.
"הערכין המטלטלין בשלושה":
ערכין, שיש המבטאים 'אֶרְכִין' ואין זה מדויק, עניינם פרשה בתורה המפרטת טבלת ערכים לאנשים, לפי זכר או נקבה ולפי גיל. זו טבלה פשוטה: גבר בן ארבעים, למשל, ערכו חמישים שקלים. אין זה השווי האמיתי בשוק העבדים, אלא מחירון קבוע בלבד.
אדם האומר "הרי עליי ערכי לבית המקדש" או "הרי עליי ערך חברי לבית המקדש" - וזו אחת הדרכים לתת כסף לבית המקדש - עשוי לעשות כן, למשל, לאחר שניצל מתאונת דרכים, ומבקש לתת מתנה להשם ולהודות לו על שהציל אותו או את בנו. במקרה כזה הדבר פשוט, שהרי מדובר במחירון הכתוב שחור על גבי לבן בתורה. אך אם אין בידו כסף מזומן לשלם את החמישים שקלים, והוא נותן מטלטלין בשווי זה - מחבט הטניס וכדורי הטניס שלו - כמה כדורי טניס מצטרפים לשווי חמישים שקלים? לשם כך נדרש בית דין, שהרי אין זה דבר קבוע. זהו "הערכין המטלטלין בשלושה": המשלם את התחייבות הערך שלו במטלטלין, זקוק לשלושה דיינים שיקבעו את המחיר ההוגן.
יש להבהיר נקודה זו: אין מדובר במי שמקדיש את שוויו, את דמיו, לבית המקדש - שכן שם נקבע הסכום לפי שוויו בשוק העבדים, ובזה נדון בהמשך.
"רבי יהודה אומר: אחד מהן כהן":
רבי יהודה אומר, על יסוד הפסוקים, שכאשר מקימים הרכב זה לשומת מטלטלין לצורך תשלום התחייבות של ערך, חובה שאחד מחברי ההרכב יהיה כהן.
ובהמשך: "והקרקעות תשעה וכהן". הפודה קרקעות לצורך התחייבות של ערך (ויש הלומדים שהכוונה באופן כללי למי שמקדיש קרקע ופודים אותה), נדרשים לו עשרה אנשים בסך הכול לקביעת שוויה ההוגן של הקרקע: תשעה המבינים במחירי קרקעות, ואדם אחד שהוא כהן. הדבר נלמד מן הפסוקים, ומניין העשרה נלמד מכך שהמילה "כהן" מופיעה עשר פעמים בפרשה העוסקת בפדיון קרקעות.
"ואדם כיוצא בהן" - אותו הדין חל בפודה אדם, והוא הדבר שהוזכר לעיל: המקדיש את שוויו שלו או של אחר ("הריני מקדיש את שוויו של בני לבית המקדש"), שאין זה ערך אלא דמים. מהו שוויו של אדם? השווי שלו בשוק העבדים, בהימכרו ככלי כלכלי - כמה שווה אדם כעבד כנעני. עניין זה מסובך, ולפיכך נדרש הרכב של עשרה. ומדוע דינו כדין קרקע? משום שהעבד הכנעני הוקש לקרקע בכל התורה כולה, ולפיכך כשם שקרקע טעונה עשרה שאחד מהם כהן, כך גם שומת שוויו של אדם לצורך התחייבות להקדש נעשית בעשרה שאחד מהם כהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מניין הדיינים הנדרש להליכים שונים: סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלושה לדעת התנא קמא ובחמישה לדעת רבי יהודה, ואת שיטת הרמב"ם המפרש 'סמיכת זקנים' כהסמכת דיין; חליצה ומיאון בשלושה; שומת נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיהם ידועים, הקדשות ומטלטלין לתשלום ערכין - בשלושה; ואילו קרקעות ואדם - בתשעה וכהן.