אנו ממשיכים בפרק ט' של מסכת סנהדרין, משנה ג'. המשנה מוסיפה לדון בכללים החלים על רוצחים שהורשעו, וקובעת: "רוצח שנתערב באחרים - כולן פטורין". כלומר, רוצח שזהותו התערבה בזהותם של אנשים אחרים שאינם רוצחים.
שני אנשים ירו ברובים, ואין ידוע מי מהם הרוצח.
אדם אחד רוצח ואדם אחד שאינו רוצח, וזהויותיהם התערבו ואין ידוע מי זה מי.
בכל התרחישים הללו כולם פטורים, ואין מעמידים איש מהם לדין, שכן אין להעמיד לדין ולהרשיע או להעניש אדם שלא בצדק.
חיסורי מחסרא - דין בהמה שנידונה למיתה:
בשלב זה יש במשנה חיסורי מחסרא - מילים החסרות בלשונה, ואלו אולי המילים החסרות החשובות ביותר במשנה כולה: כשם שאדם עשוי להיות מורשע ונידון למיתה, כך גם בהמה עשויה להיות מורשעת ונידונה למיתה. מספר סיבות עשויות להביא לכך, וכבר עסקנו במסכת במקרים שבהם נדרש בית דין של עשרים ושלושה כדי להרשיע. כל הבהמות הנידונות למיתה, מכל סיבה שהיא, נקראות במונח הכללי "שור הנסקל".
משעה שהבהמה הורשעה - למשל פרה שהרגה אדם - היא נקראת שור הנסקל, דינה בסקילה והיא אסורה בהנאה. אין להפיק ממנה כל הנאה, והרי היא כפרה שאינה כשרה עוד. וכעת מתערבת אותה פרה בפרות אחרות.
אמנם הכלל הרגיל בתערובת של פריטים הוא ביטול ברוב, שהמיעוט מאבד את זהותו בתוך הרוב הגדול; אולם לכלל זה מגבלות, לפחות מדרבנן. אחת המשמעותיות שבהן היא דין 'בריה' - יצור שלם, שאף אם הוא מת נחשב משמעותי מכדי להתבטל, ואינו מאבד את זהותו.
לפיכך, פרה שהיא שור הנסקל וכבר נגמר דינה, שהתערבה במאה פרות אחרות - כל התערובת נאסרת בהנאה, וכל מאה ואחת הפרות אסורות, ולכן יש לסקול את כולן. ראוי להבהיר שלהלכה, כל עוד לא נגמר דינה של הפרה והיא התערבה באחרות, כולן משוחררות ואין כאן איסור כלל; אך משנגמר דינה, כל התערובת טעונה סקילה ולאחר מכן קבורה.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר, שבבעלי חיים שנידונו למיתה, כאשר יש תערובת של אחד החייב במאה שאינם חייבים, "כונסין אותן לכיפה" - אין צורך בכל תהליך הסקילה של כולן, אלא ניתן להכניסן לחלל סגור ולהניח להן למות מאליהן, בלא הטרחה של העלאתן ודחייתן וביצוע הסקילה. אין הלכה כרבי יהודה כלל.
הנקודה החשובה ביותר כאן היא לתת את הדעת על כך שהמשנה נקראת כפי שהיא רק משום שחסרות בה מילים: אילו נקראה כפשוטה, ללא חיסורי מחסרא, היה נשמע כאילו רבי יהודה מדבר בבני אדם - ואין הדבר כן.
חייבי מיתות שנתערבו זה בזה:
כאן פותחת המשנה בעניין חדש: "כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה - נידונין בקלה". כאשר שני אסירים הורשעו בעבירות שעונשן מיתה, אך עונשיהם שונים - האחד חייב סקילה, החמורה שבמיתות, והאחר חייב חנק, הקלה שבהן - ואין ידוע מי מהם חייב במה, שניהם נידונים בעונש הקל, שהרי אין להעניש אדם בעונש שאינו מגיע לו, וכדי שמי שלא נתחייב סקילה לא ייסקל.
סדר חומרת ארבע המיתות:
עניין זה מעורר את השאלה מהו סדר החומרה. כבר עסקנו בכך, ונשוב ונחזור על הדברים. ההלכה, כדעת חכמים, היא:
סקילה - החמורה מכולן.
שריפה.
הרג - עריפת ראש בסייף.
חנק - הקלה שבמיתות בית דין.
אולם, כפי שראינו קודם, נחלקו בשני חלקים בסדר זה. רבי שמעון מסכים ששתי החמורות הן סקילה ושריפה, ושתי הקלות הן הרג וחנק, אך הופך את הסדר בתוך כל זוג: לדעתו שריפה חמורה מסקילה, וחנק חמור מהרג.
הנסקלין שנתערבו בנשרפין:
הכלל שהכול מודים בו הוא שכאשר שני חייבי מיתות שונות נתערבו, שניהם נידונים בקלה שבשתיהן. השאלה היחידה היא איזו מהן הקלה. לפיכך, בנסקלין שנתערבו בנשרפין, רבי שמעון אומר "נידונין בסקילה" - שכן לשיטתו השריפה חמורה; וחכמים אומרים "נידונין בשריפה" - שכן לשיטתם הסקילה חמורה.
"אמר להן רבי שמעון: אילו לא היתה שריפה חמורה - לא ניתנה לבת כהן שזינתה". רבי שמעון מביא ראיה שהשריפה חמורה מן הסקילה: אילו לא כן, לא היה ניתן עונש השריפה כעונש מיוחד ומוסף לבת כהן שזינתה.
וההשוואה היא זו: ברשימת חייבי הסקילה מנויה נערה המאורסה - נערה בת שתים עשרה וחצי או פחות, שכבר נתקדשה בכסף קידושין ונחשבת נשואה מבחינה הלכתית, אך עדיין לא נישאה בפועל ולא עברה לבית בעלה. אם היא בתולה ועודנה בבית אביה, ונבעלה לאיש אחר ברצון שניהם - דינה בסקילה. ומאידך, בת כהן נשואה שזינתה, עונשה חמור יותר מחמת מעלתה, ודינה בשריפה. מכאן, אומר רבי שמעון, ששריפה חמורה מסקילה.
חכמים דוחים ראיה זו: דין השריפה בבת כהן נאמר רק בנשואה, שכבר נכנסה לחיים משותפים עם בעלה, ואין הדבר שייך כלל בנערה המאורסה. לשיטתם הדברים פשוטים: בניאוף רגיל הדין חנק; בבת כהן הדין עולה לשריפה; ואם מדובר בנערה המאורסה, הדין חמור עוד יותר - סקילה, וכך גם בבת כהן ארוסה, שכן דין השריפה בבת כהן אמור בנשואה בלבד.
"אמרו לו: אילו לא היתה סקילה חמורה - לא ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה". חכמים מביאים ראיה משלהם: החמורות שבעבירות הן גידוף - המקלל ומחרף את השם, ועבודה זרה - העובד אלילים, ושתיהן נוגעות ביסוד קשרו של האדם עם השם ובהפרתו. משניתן עליהן עונש סקילה, מוכח שזוהי המיתה החמורה מכולן. רבי שמעון אינו מקבל בהכרח ראיה זו.
הנהרגין שנתערבו בנחנקין:
בזוג השני: אדם אחד או יותר שנתחייבו הרג בעריפת ראש - כגון רוצח, שנתערבו באדם שנתחייב חנק - כגון נואף. כאשר אין ידוע מי זה מי, שוב נידונים בקלה שבשתיהן, ונחלקו איזו היא הקלה: רבי שמעון אומר "בסייף", כלומר הרג הוא הקל; וחכמים אומרים "בחנק".
הטיעון כאן מבוסס על דין עיר הנידחת - אותה עיר מושחתת שרוב תושביה עובדים עבודה זרה. ההלכה היא שהמשתתפים בעבודה זרה נערפים בסייף, ואילו המדיח, אותו אדם שגרם לרבים לעבוד עבודה זרה, נידון לדעת חכמים בסקילה, כפי שראינו במשנה - וכך מסתבר, שהמשחית והמדיח מקבל עונש חמור יותר. אולם רבי שמעון סובר, מטעמים דרשניים וטכניים, שעונש המדיח הוא חנק; ומכאן ראייתו: אם המדיח נחנק וכל הנשמעים לו נהרגים, בהכרח שהחנק חמור מן ההרג. אך לדעת חכמים, שאין דינו בחנק אלא בסקילה, אין כאן ראיה כלל.
לסיכום: ההלכה כדעת חכמים, וסדר חומרת המיתות הוא סקילה, שריפה, הרג ולבסוף חנק. וכאשר חייבי מיתות נתערבו זה בזה, נידונים כולם בעונש הקל שבהם לפי סדר זה.