סנהדרין פרק ט', משנה ב'. המשנה באה להדגיש נקודה יסודית: כדי שאדם יתחייב מיתת בית דין על רצח, עליו להתכוון להרוג אדם שההורגו חייב מיתה, ועליו להנחית מכה שיש בה כדי להמית - כך שניתן יהיה לייחס את המוות אך ורק למעשהו ולכוונתו של הרוצח.
נתכוון להרוג את זה והרג את זה:
ראובן יוצא לצוד, מכוון את נשקו אל האריה, ושמעון עומד בסמוך. אף אם העדים מתרים בו: "אל תירה באריה, שמעון עומד שם", והוא משיב: "איני יורה בשמעון", ולמרות התראתם הוא יורה והורג את שמעון - פטור, שכן לא נתכוון להרוג את שמעון אלא לירות בבהמה.
"נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם" - כיוון אל הבהמה ופגע באדם.
"לעובד כוכבים והרג את ישראל" - נתכוון להרוג עובד כוכבים, שההורגו אינו חייב מיתה, ופגע בטעות בישראל.
"לנפלים והרג בן קיימא" - נתכוון להרוג נפל, היינו תינוק שנולד ואינו מסוגל לחיות בכוחות עצמו: נולד בפגם כלשהו ואינו יכול לשרוד שלושים יום, ומיתתו ודאית ואינה אלא שאלה של זמן. בטעות הרג דווקא את התינוק הבריא, בן הקיימא.
בכל המקרים הללו - "פטור", שהרי לא נתכוון להרוג מי שההורגו חייב מיתה.
כשהמכה נחתה במקום אחר מן המכוון:
"נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת - פטור" - ראובן התכוון להכות את שמעון על מותניו ('מתניים' הוא אזור הגוף המחבר את הרגל לגוף), ובמכה זו לא היה כדי להמית. אלא שהמכה החטיאה את הירך ופגעה בליבו, ושם אכן היה בה כדי להמית, ושמעון מת. ראובן פטור, שכן לא נתכוון להנחית מכת מוות אלא להכותו ברגלו, וטעות אירעה בידו.
"נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית, ומת - פטור" - ראובן התכוון לדקור את שמעון בליבו, ואילו הגיע הפגיון אל הלב כפי שכיוון, היה שמעון מת. אלא שהחטיא, והפגיון חדר לירכו, ובמותניים אין בפצע כזה כדי להמית. אף שבסופו של דבר מת שמעון - פטור: דקירה בירך אינה ממיתה, ומסתבר שמת מחמת סיבוך נוסף, כגון זיהום שהתפתח בפצע. נמצא שהדקירה יחד עם הזיהום הן שהמיתו אותו, ולא דקירתו של ראובן כשלעצמה. ראובן אדם רע הוא בוודאי, אך פטור מהוצאה להורג.
גדול וקטן:
"נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת - פטור" - ראובן מניף אלה על שמעון שהוא אדם גדול, ואין בהנפה זו כדי להמיתו. שמעון מתכופף, והמכה פוגעת בלוי, שהוא קטן ממנו, ובו יש בה כדי להמית, ולוי מת. ראובן פטור, שכן נתכוון להכות את שמעון מכה שאינה קטלנית, ורק מחמת טעות נחתה המכה על לוי.
"נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת - פטור" - ראובן הניף את האלה על לוי הקטן ונתכוון להמיתו, ואכן היה בה כדי להמיתו. לוי התכופף, והמכה פגעה בשמעון הגדול, שאין בה כדי להמיתו, ואף על פי כן אירע דבר חריג ושמעון מת. ראובן פטור, שכן אין מעשהו מן הדברים הממיתים את שמעון, ומיתתו באה מצירוף גורמים - לא ממכת האלה בלבד, אלא מדבר נוסף שאינו מעשהו הישיר של ראובן.
המקרים שבהם חייב:
"נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת - חייב" - ראובן הכה את שמעון בחרב על מותניו, ומכה כזו עשויה לחתוך את עורק הירך והרי היא מכה ממיתה. שמעון זז, והחרב פגעה בליבו, ושמעון מת. ראובן חייב, שכן רוצח הוא: נתכוון להנחית מכת מוות ולהמית את שמעון, ואמנם כיוון אל הירך, אך המכה פגעה בלב ושמעון מת כפי שנתכוון. נתכוון לרצוח, ניסה לרצוח ואף רצח בפועל, ואין נפקא מינה בכך שהמכה נחתה בלב ולא בירך.
"נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת - חייב" - ראובן ביקש להמית את שמעון הגדול ולרסק את ראשו באלה, ומכה כזו אכן הייתה ממיתה אותו. שמעון התכופף, והאלה פגעה בראשו של לוי, הקטן ממנו - ואם היה בה כדי להמית את הגדול, קל וחומר שיש בה כדי להמית את הקטן - ולוי מת. ראובן חייב: נתכוון להנחית מכת מוות ולהרוג אדם, ואכן הרג, והנהרג ישראל הוא.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר: "אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור". לדבריו, ראובן ניסה להרוג את שמעון ולא הרגו, אלא הרג את לוי. אף שראובן אדם נורא ורוצח בכוח, המעשה שעשה בהריגת לוי אינו המעשה שנתכוון לו, ולפיכך פטור מבחינה טכנית מהוצאה להורג בידי אדם. בידי שמים ודאי ייענש, אך בידי אדם פטור הוא ממיתה.
ונראה שהרמב"ם פוסק כאן כרבי שמעון: המתכוון להרוג את פלוני והרג את אלמוני - בידי שמים רוצח הוא ואין ספק בדבר, אך לעניין חיובו כאן למטה, כיוון שההתראה לא הייתה התראת ודאי כלפי האדם הנכון וכיוצא בזה, פטור ממיתה.
לסיכום: משנתנו קובעת שני תנאים לחיוב מיתה על רצח: כוונה להרוג אדם שההורגו חייב מיתה, ומכה שיש בה כדי להמית. לפיכך המתכוון לבהמה, לעובד כוכבים או לנפל והרג ישראל בן קיימא - פטור; וכן המתכוון למכה שאין בה כדי להמית והמית - פטור, שכן אין המיתה מתייחסת למעשהו ולכוונתו בלבד. ואילו המתכוון להנחית מכת מוות והמית - חייב, ואילו לדעת רבי שמעון פטור אף בזה, שהרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה, וכן נראה שפסק הרמב"ם.