בפרק 'חלק' למדנו את המשנה הקודמת, וכעת באה המשנה למנות אנשים שהיו בולטים ביותר בתנ"ך. לאור בולטותם וחשיבותם, ולאור גדולתם במובנים מסוימים, ניתן היה לחשוב שבוודאי יהיה להם חלק לעולם הבא - אך טעות היא. אין להם חלק, משום שמעשיהם במובנים אחרים היו נוראים עד כדי כך שאיבדו את עולמם הבא לחלוטין. הבעיה המרכזית היא שהם מחטיאי הרבים, ולפיכך אף תשובה כשלעצמה אינה מספקת לתיקון הרעה שגרמו לעולם כולו.
לשון המשנה: "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא". שלושה מלכים ממלכי ישראל, וארבעה 'הדיוטות' - כלומר אנשים שאינם מלכים. המושג 'הדיוט', כדרכו בכל מקום, מציין דרגה אחת נמוכה מן הדרגה הקודמת: אלו אנשים בולטים שעשו דברים משמעותיים בעלי חשיבות רבה, אלא שגרמו לרוע כה גדול עד שאין להם חלק לעולם הבא.
שלושת המלכים:
ירבעם: האיש שגרם לפיצול עם ישראל לשתי ממלכות - הממלכה הצפונית, ישראל, שהייתה שלו, והממלכה הדרומית, יהודה. הדבר אירע לאחר פטירת שלמה המלך, כאשר רחבעם גרם למורת רוח גדולה בעם, וירבעם ניצל את ההזדמנות לפצל את האומה. ירבעם הציב שני עגלי זהב, שני פסלים, בבית אל ובדן, ואמר כי פסלים אלו מייצגים את ה' שהוציא את ישראל ממצרים, וכי במקומות פולחן אלו יעבדו במקום בבית המקדש. מעשה נורא זה החטיא את הרבים, ולפיכך נמנה ירבעם ברשימת הגרועים שבגרועים.
אחאב: חומרתו גדולה משל ירבעם. אצל ירבעם הייתה אמנם עבודה זרה, אך במתכונת של עבודת ה' דרך פסל. אחאב נשא לאישה את איזבל הפיניקית, שהייתה מצידון (פיניקיה - בקירוב אזור לבנון של ימינו), והיא הכניסה את אלילי פיניקיה, ובראשם הבעל הצורי, וכן ה'אשרה'. הבעל היה האל המרכזי בפנתיאון הפיניקי, ואילו באשר לאשרה אין ברור די הצורך מה הייתה - אלה נשית או חפץ פולחני הקשור לעצים.
איזבל ביקשה לעקור לחלוטין את עבודת ה' אלוקי ישראל ולהחליפה במערכת העבודה הזרה הפיניקית. אחאב לא עמד כנגדה; אדרבה, הוא היה החצי השני - גם אם החלש שבשניים - של אותו צמד עוצמתי שיצא להרוג את כל נביאי ה'. מאה נביאים ניצלו והוסתרו במערות, וכמובן ניצב מולם אליהו הנביא.
בסיכום חייהם, בפרק כ"א במלכים א', נאמר: "רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ" - לא היה רע כאחאב, שמכר עצמו לעשות הרע בעיני ה' בהסתת אשתו איזבל. אחאב עשה מלחמה בנביאי ה' ובה' עצמו.
אמנם מן הפסוקים עולה כי לאחר העימות בהר הכרמל בא אליהו אל אחאב והודיעו את גזר דינו, ואחאב נכנע: חלץ את נעליו, לבש שק והיה מוטרד עד מאוד מכל המצב. הכתוב מעיד שהדבר דחה במידת מה את חורבן משפחתו עד לאחר מותו, אך אין בכך די. תשובה אפשר לעשות תמיד, אולם כאשר אדם מחטיא אחרים - קל וחומר את כלל ישראל - התשובה מתקנת אותו, ואינה מתקנת את הנזק שגרם. נזק זה היה גדול מכדי שיתוקן, ולפיכך אין לאחאב חלק לעולם הבא אף שניסה לשוב בסוף ימיו.
מנשה: מלך בסוף תקופת בית ראשון, בנו של חזקיהו. חזקיהו נלחם בגבורה לבער את כל העבודה הזרה מארץ ישראל והביא את העם לתחייה רוחנית, ואילו בנו מנשה היה אדם נורא והחזיר את העבודה הזרה. אף שבמחצית השנייה של חייו ניסה לעשות סוג של תשובה ולתקן את אשר קלקל, היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. מנשה החריב ממש את עם ישראל, וגם לאחר עשרים ושתיים שנה, משנלקח לבבל וחזר וניסה לתקן את הדברים, הדבר לא הועיל, ולפיכך איבד את חלקו לעולם הבא.
דעת רבי יהודה במנשה:
רבי יהודה חולק וסובר: "מנשה יש לו חלק לעולם הבא" - הוא ניסה באמת לתקן את דרכיו, ואכן קיבל חלק לעולם הבא. ראייתו מן הכתוב בדברי הימים, שבעת היותו בשבי התפלל מנשה אל ה': "ויתפלל אליו" - התפלל אל ה'; "ויעתר לו" - הפציר והתחנן; "וישמע תחינתו" - ה' שמע את תחנוניו; "וישיבהו ירושלים למלכותו" - והשיבו לכיסאו בירושלים. הרי שהקב"ה נענה לו והשיבו למלכותו, ומכאן שעשה תשובה ותיקן את אשר פגם.
והשיבו לו: "למלכותו השיבו, ולא לחיי העולם הבא השיבו" - אמנם החזירו הקב"ה לכתרו ולמלכותו בירושלים, אך לא החזירו לחלקו לעולם הבא. במילים אחרות, מנשה גרם נזק רב מכדי שתתקנו תשובתו שלו עצמו, ולפיכך איבד את עולמו הבא, כדרך שנתבאר באחאב.
ארבעת ההדיוטות:
ארבעה אנשים שלא היו מלכים, ומפורסמים הם בכתובים, ואף על פי כן אין להם חלק לעולם הבא. הידיעה על כך מבוססת על פסוקים ועל דרשות מן הפסוקים, ונביאם כאן בקצרה.
בלעם: בלעם הרשע, הנביא שבלק ביקש ממנו לקלל את עם ישראל. הקב"ה דיבר עמו, נביא היה, וכדברי חז"ל במובנים מסוימים הייתה נבואתו שווה לזו של משה רבנו ואף עולה עליה, ולפיכך ניתן היה לחשוב שיש לו חלק לעולם הבא. ראוי לציין כי בלעם אינו יהודי, וניתן היה לסבור שיזכה לחלק מחמת קשריו עם הקב"ה. אך אין לו חלק, מפני כל הרשעות שעשה. ההוכחה לכך מן הפסוקים: הוא אמר "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו" - אמות מיתת הישרים, מיתה טבעית ורגילה, ואחריתי תהיה כשאר עם ישראל. אולם לפי המסורת לא כך אירע: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא שהרג את בלעם, ונמצא שלא מת מיתה רגילה, ואף לא זכה לחלק יחד עם כולם.
דואג: יועצו של שאול המלך. כאשר ברח דוד מפני שאול, הגיע לעיר נוב, עיר של כהנים, ומצא בה מקלט. אחימלך הכהן נתן לו אוכל וצידה, אף מסר לו את חרבו של גוליית ושאל עבורו באורים ותומים. דואג דיווח לשאול שאחימלך ואנשי נוב תומכים בדוד, שאול הבין זאת כמעין מרד, והורה לדואג להרוג את כל הכהנים אשר בנוב - ושמונים וחמישה כהנים מתו. על כך מאבד דואג את העולם הבא. ראוי לציין כי הרמב"ם, בדונו בעבירת לשון הרע, מביא את סיפורו של דואג כראיה לחומרתה, שכן דואג הוא שסיפר את לשון הרע לשאול.
אחיתופל: במקורו יועצו של דוד המלך, ומוכשר היה בצורה יוצאת דופן. הכתובים אומרים שההתייעצות עם אחיתופל הייתה כשאילה בה' עצמו, כלומר כשאילה באורים ותומים. כאשר מרד אבשלום בן דוד באביו, הצטרף אחיתופל לצדו וייעץ לו כיצד למרוד בדוד, ובכלל זה לבוא על פילגשי דוד ולנסות להמית את דוד. אחיתופל, אדם רע שיצא כנגד דוד, מאבד את העולם הבא.
גיחזי: משרתו של אלישע הנביא, שעשה לפי המסורת מעשים רעים רבים, והבולט שבהם מפורש בכתובים. נעמן, שר צבא ארם שמצפון לארץ ישראל, לקה בצרעת ובא להתרפא, ואלישע טיפל בו. נעמן הציע לשלם, ואלישע סירב ואמר שאין זה מבוקשו: אין הוא עושה זאת בעבור הכסף, אלא כדי לעזור, כעבד ה' וכנביא. בכך נעשה קידוש השם גדול. ואולם גיחזי רץ אחרי נעמן ואמר לו כי אלישע נמלך בדעתו ומבקש כסף. חילול השם עצום היה בכך, המבטל את קידוש השם שעשה אלישע - וגיחזי הוא הגורם לכך. גיחזי עשה לפי המסורת עוד שורה של מעשים רעים, ועל חילול השם שלו ועל שאר התנהגותו הנוראה מאבד אף הוא את חלקו לעולם הבא.
לסיכום: המשנה מנתה שלושה מלכים - ירבעם, אחאב ומנשה - וארבעה הדיוטות - בלעם, דואג, אחיתופל וגיחזי - שאין להם חלק לעולם הבא. הצד השווה שבהם: אנשים בולטים וחשובים היו, ואף על פי כן החטיאו את הרבים או גרמו לחילול השם. משום כך אף ניסיונות התשובה של אחאב ומנשה לא הועילו, שכן התשובה מתקנת את בעליה ואינה מתקנת את הנזק שנגרם לרבים.