אנו פותחים כעת את הפרק העשירי של מסכת סנהדרין, פרק י' משנה א'. מאז הפרק השביעי מנינו את ארבע המיתות שדנים בהן בית דין, ופירטנו שלוש מתוכן ואת העבירות שעליהן: שמונה עשרה עבירות שחייבים עליהן סקילה, עשר עבירות שחייבים עליהן שריפה, ושתי עבירות שחייבים עליהן הרג בסייף. השנייה מבין השתיים היא אנשי עיר הנידחת - אנשים שעבדו עבודה זרה כחלק מעיר שהודחה.
לקראת סיום המסכת, כשנותרו לפנינו שני פרקים בלבד, ניגשת המשנה לשלושה נושאים שעדיין לא נתבארו:
הרחבה בדיני עיר הנידחת וכיצד דין זה פועל.
מאחר שלאנשי עיר הנידחת אין חלק לעולם הבא, מבקשת המשנה לבאר דרך אגב למי יש חלק לעולם הבא ולמי אין.
הרחבה במיתה הרביעית שבמיתות בית דין - חנק - ובשש העבירות שחייבים עליהן מיתה זו.
סדר הנושאים:
בסדר שלפנינו, והוא הסדר שבירושלמי: הפרק העשירי מקדיש שלוש משניות לעולם הבא, ובשלוש המשניות האחרונות שבו עוסק באנשי עיר הנידחת - כיצד דין זה פועל, ושאף להם אין חלק לעולם הבא. הפרק האחד עשר חותם את נושא החנק.
בסדר שבבבלי: הפרק העשירי עוסק בחנק וחותם את עניין ארבע מיתות בית דין, והפרק האחרון עוסק בעולם הבא ובמי שאין לו חלק בו, ובחציו השני - בעיר הנידחת.
להבנת המושג 'עולם הבא':
שלוש המשניות הראשונות שלפנינו עוסקות בעולם הבא, הוא העולם שלאחר פטירת האדם. דעות מגוונות נאמרו בשאלה מתי בדיוק הוא מתרחש וכיצד הוא נראה:
שיטת הרמב"ם (וכן המאירי ואחרים ההולכים בדרכו): משנפטר האדם הוא מגיע לעולם הבא. תהיה תחיית מתים זמנית לצורך המשפט הסופי, ובסופו של דבר אף שיחיו זמן ממושך ישובו להיות נשמות בלבד ויחיו בעולם הבא לנצח.
שיטת הרמב"ן ותלמידיו, וכן הרמח"ל והמקובלים: ישנם כמה שלבים. האדם נפטר, ואם יש בכך צורך הוא עובר טהרה בגיהינום; לאחר מכן הוא בא לגן עדן, הוא עולם הנשמות, שבו ממתינות הנשמות לתחיית המתים שתתרחש בסוף ימות המשיח.
ימות המשיח, בעת שהמשיח נמצא כאן על פני האדמה, מתרחשים בתוך ששת אלפי שנות ההיסטוריה האנושית. הרמב"ם לומד שזהו מהלך טבעי: המשיח הוא נביא ומנהיג, גאון מדיני שבונה מחדש את בית המקדש, מחזיר את הקורבנות ואת עבודת המקדש, ומשיב את עם ישראל לארץ ישראל. נוצר אפוא מצב אידיאלי שבו האומה היהודית מבטאת חברה המשקפת את רצון השם ואת כבודו, כפי שחזה זאת כביכול מלכתחילה בנתינת התורה.
בסוף כל זה מתרחשת תחיית המתים: כל המתים שעתידים לחזור קמים לתחייה, ונערך משפט סופי הנקרא יום הדין הגדול והנורא. יש הסוברים שהדבר עשוי להתרחש אף אלף שנים לאחר שתסתיים תקופת המשיח, בערך בתחילת האלף השביעי. הדעות חלוקות בפרטים, אך בשלב כלשהו, בסוף ימות המשיח או לאחריהם, מתרחשת התחייה הגדולה, ולאחר הדין הסופי בא העולם הבא הנמשך לנצח.
לפי כמעט כל ההולכים בקו מחשבה זה, הגוף והנשמה נשארים מאוחדים וממשיכים לחיות לנצח, אף שהגוף נעשה טפל - כמעין קליפה שכל תפקידה להכיל את הנשמה. אם כן, כשאנו מדברים כאן על עולם הבא, הכוונה לשיטת הרמב"ם לאותו חלק שבעולם הבא שאליו מגיע האדם עם פטירתו, מה שהיינו מכנים גן עדן; ולשיטות האחרות - לחיים הנצחיים שלאחר תחיית המתים.
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא":
המשנה פותחת בלשון הידועה, המופיעה גם בראש פרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" - לכל אחד מישראל יש מקום בעולם הבא. יש לדייק בלשון "לעולם הבא" ולא "בעולם הבא": האדם מחובר כבר עתה אל העולם הבא, אף שכביכול עדיין אינו קיים, והחיבור קיים. מה שאדם עושה כאן למטה בונה את עולמו שם. העולם הבא שלו, שכרו, הוא ההנאה מן התהליך שעבר מבחינת צמיחתו - "לפום צערא אגרא" - מבחינת מאמציו והקשר שבנה עם השם בעודו כאן.
"שנאמר" - המשנה מביאה פסוק מישעיה בדרך דרש, שכן הפסוק ביסודו מדבר על ימות המשיח: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". "ועמך כולם צדיקים" - כל ישראל צדיקים; "לעולם יירשו ארץ" - והמילה "ארץ" מובנת כאן כארץ של העולם הבא; "נצר מטעי" - כענף מן הנטיעה, חזרה לרעיון החיבור: הענף הגדל כאן למטה שואב את חומרי ההזנה, ואילו שם למעלה צומחים הפרחים והפירות; "מעשה ידי להתפאר" - מעשה ידיי להתפאר בו, אומר הקב"ה, ומשמעו שהעולם הבא הוא מקום שכולו מעשה ידיו של הקב"ה.
שונה הוא העולם הזה: אף שהקב"ה ברא אותו, ברא בו יצור שביכולתו להשחית ולקלקל - הוא האדם. לפיכך העולם הזה, בהצלחתו ובכישלונו, נובע בחלקו מבחירותיה של האנושות, בניגוד לעולם הבא שהוא כולו מעשה ידיו של הקב"ה.
הנקודה היסודית כאן היא שלכל יהודי יש עולם הבא: אפילו מי שנענש בידי בית דין באחד מעונשי המיתה על פשע שאכן ביצע ונתחייב עליו הוצאה להורג, אם עשה תשובה והתוודה לפני מותו - הסבל שבמיתת בית דין מכפר עליו, ולאחר מכן הוא זוכה לחיות בעולם הבא אף שעבר עבירה זו. הפשע והעונש הם עונש, אך אין בהם כדי לאבד את העולם הבא, וזוהי עיקר כוונת הדברים.
יש אומרים, וביניהם המהרש"ל, שמשפט זה לא היה במקור חלק מן המשנה, אלא המשנה המקורית פתחה במילים הבאות: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא", בהמשך ישיר לעניין העוברים עבירות ונענשים. המשפט הראשון נוסף לפניו, לפי דעות אלו, כדי לפתוח בעניין חיובי.
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא":
אף שטבוע בעצם מהותו של יהודי שיש לו חלק לעולם הבא, שכן הוא מחובר לעולם שמעבר ומעשיו כאן בונים שם, יכול אדם לעבור עבירות ההורסות את נשמתו עד שאין הוא מסוגל לקיים את הקשר. הסיבה היסודית לכך היא שהאדם דוחה, מתנער, כופר והורס את קשרו עם הקב"ה. וכיוון שהעולם הבא אינו אלא שיקוף של הקשר שטיפח האדם ויצר בעת שהייתה בידו בחירה, הרי אם דחה קשר זה לחלוטין, אין לו מקום שם למעלה.
יש להדגיש: אף שנאמר "כל ישראל", אין להסיק מכך שלשאינם יהודים אין חלק לעולם הבא. במשניות הבאות יימנו אף אנשים שאינם יהודים - כגון בלעם, דור המבול, דור הפלגה ואנשי סדום - שאין להם חלק לעולם הבא. אך לגויים אחרים בהחלט יש חלק לעולם הבא אם הם מחסידי אומות העולם, הגויים הצדיקים שעליהם מדבר הרמב"ם בפרק השמיני מהלכות מלכים: גוי המקיים את שבע מצוות בני נח מפני שהשם ציווה כך, הרי הוא חסיד אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא.
המשנה ממשיכה ומונה את אלו ההורסים בבחירתם את קשרם עם השם:
"האומר אין תחיית המתים מן התורה" - האומר שתחייה זו, שעתידה להביאנו לעולם הבא, אינה נזכרת בתורה. רש"י מתמקד בתיבות "מן התורה": אותו אדם עשוי להאמין בעולם הבא ובתחיית המתים, אלא שלטענתו התורה אינה אומרת זאת.
"ואין תורה מן השמים" - האומר שהתורה אינה מן השמים, כלומר שמשה רבנו בדה מלבו חלק ממנה או את כולה, ואפילו מצווה אחת או דין אחד.
"אפיקורוס" - כפי שלומד הברטנורא, וכן הסכמת הפוסקים והמפרשים, מדובר במי שמבזה, מזלזל, לועג או אינו נוהג כבוד בתלמידי חכמים, ברבנים ששמרו על המסורת שלנו מימות משה רבנו. וכל שכן אם הוא מבזה, משפיל או מגנה את התורה עצמה.
רש"י מבאר: מאחר שגישתנו אל השם היא דרך תורתו, והבסיס שדרכו אנו מתקשרים אליו מושתת על אמונות, על קבלה ועל תורה שבעל פה - המסורת שבידינו כיצד להבין את הדברים - וחז"ל מסרו לנו שדברים מסוימים בתורה אכן מתייחסים לתחיית המתים, והיא אחת מעיקרי האמונה המובנים במסורת התורה מאז הר סיני, הרי הכופר בכך כופר במסורת ובכך ניתק את הקשר. אחרים מתמקדים בעצם עניין תחיית המתים ולא בתיבות "מן התורה": הכופר במושג תחיית המתים - לא יזכה לה ולא יקום לתחייה.
הוא הדין באומר שאין תורה מן השמים: מאחר שגישתנו אל הקב"ה והקשר שיש לנו עמו נבנים דרך האופן שבו גילה לנו את רצונו, ובעיקר דרך התורה, הרי ללא התורה אין לנו גישה אליו ואל רצונו. האומר שאין התורה מאיתו יתברך דוחה את החוליה המקשרת, ולפיכך אין לו קשר בנצח ואין לו חלק לעולם הבא. וכך גם באפיקורוס: הדרך שבה יש לנו גישה אל השם היא דרך תורתו ודרך הסתמכותנו על החכמים, והדוחה זאת מוותר על קשרו עם השם - וזו הנקודה המהותית.
ראוי לציין כי המילה "אפיקורוס", לפי רוב הדעות, נגזרת מן המונח ההלכתי הפקר, ולא מן המילה "אפיקוראי" כפי שמקובל לעיתים קרובות לחשוב.
תוספתו של רבי עקיבא:
"אף הקורא בספרים החיצונים" - בתרגום מילולי הכוונה לספרים שמחוץ לקאנון, כדוגמת מה שמכונה כיום האפוקריפה: ספר המכבים, בן סירא וכיוצא בהם. אך הנקודה הכללית יותר היא ספרים אפיקורסיים, ספרים היוצאים נגד המסורת ומנוגדים לתורה, מפני שהם מלמדים דברים העומדים בסתירה לערכי התורה ולעקרונות היסוד שלה.
הברטנורא נותן דוגמאות ספציפיות: ספרי מינים, כגון ספריהם של אריסטו וחבריו הפילוסופים היוונים, ובנוסף סוגים אחרים של סיפורת, שירה וספרי היסטוריה שאין בהם טעם - "שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד", שאינם אלא לשם בידור ולהעברת הזמן.
הדרך להבין זאת, כדברי הקובץ שיעורים, היא שאין הקריאה בספרים אלו עבירה שכשלעצמה חמורה כל כך עד שיאבד האדם באופן אוטומטי את עולמו הבא, אלא שלימוד בהם ירחיק אותו מן התורה ומן השם, עד שתוצאתו הסופית תהיה התכחשות לקשר - ומשום כך אין לו חלק לעולם הבא.
"והלוחש על המכה":
הגמרא מבארת, וכן מביא הברטנורא, שמדובר במי שיורק תחילה על מכתו ולאחר מכן אומר עליה לחשים, כגון פסוק המשמש לו כמעין תפילה לרפואת המכה. וכלשון המשנה: "ואומר: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" - הפסוק שבספר שמות.
הוא משתמש אפוא בפסוק על הרוק ומזכיר את שם השם, וזהו ביזיון כלפי שמים עד כדי איבוד העולם הבא, לדעת רבי עקיבא. המוקד לדברי הברטנורא ואחרים הוא עצם אמירת שם השם על הרוק, שהיא הביזיון. הרמב"ם מרחיב בכך בהלכות עבודה זרה (פרק י"א הלכה י"ב) על פי הגמרא, וכותב "לא דיין" - אין די בכך שהעושים זאת נכללים בכלל מכשפים וקוסמים העוסקים בפעולות נסתר, אלא גרוע מכך: הם בכלל הכופרים בתורה כולה, מפני שהם הופכים את התורה למשהו אחר, ש"אין עושין דברי תורה רפואת הגוף ואינם אלא רפואת נפשות". הם עושים את התורה אמצעי לרפואת הגוף, ואין זו מטרתה כלל - התורה היא מדריך לנפש ולא לגוף, ובכך מבזה האדם את התורה בחומרה כזו עד שכביכול איבד את עולמו הבא, שכן הוא מתכחש לחלוטין לאותה מערכת יחסים.
תוספתו של אבא שאול:
"אף ההוגה את השם באותיותיו" - אדם ההוגה את שמו של הקב"ה כפי שהוא נכתב באותיותיו. לדעת הברטנורא ורוב המפרשים הכוונה לומר יו"ד ואחריה ה"א, וי"ו וה"א, ככתבו ממש. אף זו פגיעה חמורה כל כך בכבוד שמים, עד שהיא עולה לאדם בעולמו הבא לדעת אבא שאול. רש"י לומד שאין מדובר בשם בן ארבע האותיות, אלא בשם בן ארבעים ושתיים האותיות, שהיה בשימוש בבית המקדש בהזדמנויות מסוימות - וזהו השם שאין להגותו.
בעזרת השם, אין לנו להגות אף אחד מן השמות הללו. לדעת רבים אין אף לאיית את השם כסדר אותיותיו, ולפיכך נוהגים לומר "יו"ד ה"א וי"ו ה"א" או "הוי"ה", לפי העניין; ובוודאי שלעולם אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, אלא אומרים תמיד אדנות - אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד.