לפנינו משנה ח בפרק א של מסכת ראש השנה, המונה את הפסולים לשמש עדים בעדות החודש. רובם של הפסולים המנויים כאן אינם פסולים מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. פותחת המשנה ואומרת: "אלו הן הפסולין", ומונה אותם אחד לאחד.
"המשחק בקוביא":
קוביא היא צורה עתיקה של הטלת קוביות, משחק שכל עניינו הימור, והמהמר בו פסול לעדות מדרבנן. שתי גישות נאמרו בטעם הפסול:
הגמרא במסכת סנהדרין מעמידה את הדברים במי שזהו מקור פרנסתו העיקרי, ואין לו מקור הכנסה או עיסוק אחר. אדם כזה מוגדר כמי ש"אינו עוסק בישובו של עולם" - אין הוא שותף בבניינו של עולם ובכלכלתו, ומשאינו מוסיף דבר משלו, אף אין לו בהכרח הבנה ואכפתיות כלפי הקשיים שבני אדם עוברים בהשגת פרנסתם. משום כך אין הוא אדם שניתן לסמוך עליו במלואו.
המהמר והמרוויח מהימורו הריהו גזלן מדרבנן, שכן אין הרווח שלו רווח אמיתי, אלא ממון שנטל מחברו מכוח 'אסמכתא'. אסמכתא היא מצב שבו אדם מתחייב לתת כסף מתוך הסתמכות על כך שהוא עתיד לנצח, ואין בדעתו כלל לשלם אם יפסיד. התחייבות שאינה גמורה בדעתו - נטילת הממון מכוחה נחשבת גזל מדרבנן.
"ומלווה בריבית":
הלוואה בריבית אסורה מן התורה, אלא שמשנתנו באה לכלול אף את מי שעובר על צורת ריבית שאיסורה מדרבנן בלבד. הגמרא במסכת בבא מציעא דנה בכך: איזו ריבית היא זו, ואיזו גביית ריבית אסורה מדרבנן.
"מפריחי יונים":
שני הסברים נאמרו בהגדרת פסול זה:
מדובר במי שמריץ יונים בתחרות, ועניינו הימור. פסול זה עומד באותה קטגוריה של "המשחק בקוביא" - בטלן שאינו עוסק בישובו של עולם.
אין מדובר בהרצת יונים בתחרות, אלא במי שמחזיק יונים שאולפו לפתות יונים אחרות מבעליהן. גזל זה אינו אלא מדרבנן, משום שאין אדם נחשב בעלים גמור מן התורה על היונים שבשובכו; הן מסתובבות אצלו בלבד ואינן רכושו האמיתי, ולפיכך נטילתן היא גזל מדרבנן.
"וסוחרי שביעית":
לכאורה איסור זה הוא מן התורה, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - לאכילה ולא לסחורה. ואולם ניתן להעמיד את משנתנו בכמה אופנים שבהם הפסול אינו אלא מדרבנן:
בשביעית בזמן הזה, שאין חיובה מן התורה אלא מדרבנן.
באנשים שאינם יודעים כלל שהדבר אסור מן התורה.
באנשים שאין ידוע בוודאות שסחרו בפירות שביעית, אלא שיש עליהם חשד בלבד.
"נשים ועבדים":
העבד הנזכר כאן הוא עבד כנעני, עבד שאינו יהודי, המחויב במצוות באותה מידה שאישה מחויבת בהן ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמן. ואולם פסולם של נשים ועבדים לעדות אינו מדרבנן כשאר הפסולים שנמנו כאן, אלא דין דאורייתא - פסולים הם מן התורה.
הכלל שבסיום המשנה:
מסיימת המשנה: "זה הכלל: כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הן אינן כשרין לה". כל אותם פסולים שמנתה משנתנו אינם כשרים לעדויות שאישה פסולה להן. אך עדות שהאישה כשרה לה - כגון אישה המעידה על חברתה שמת בעלה, כדי שתוכל להינשא מחדש - אף הם נאמנים בה, וניתן לסמוך עליהם בסוגי עדות אלו.
לסיכום: במשנה זו מנינו את הפסולים לעדות החודש: המשחק בקוביא, המלווה בריבית, מפריחי יונים וסוחרי שביעית - שפסולם מדרבנן, מטעם שאינם עוסקים בישובו של עולם או מטעם גזל מדרבנן; ונשים ועבדים - שפסולם מן התורה. וכלל נקטה המשנה בידינו: כל עדות שאין האישה כשרה לה, אף הם אינם כשרים לה, ובעדות שאישה כשרה לה - אף הם כשרים ונאמנים.