ראש השנה, פרק א', משנה ט'. משנה זו דנה בשאלה באיזה אופן ובאיזה מצב רשאי אדם לחלל את השבת כדי לצאת ולהעיד על ראיית החודש - ראיית הירח החדש.
היתרי המשנה לעדים היוצאים לדרך:
"הרואה את החודש ואינו יכול להלך" - מי שראה את הלבנה החדשה ואין ביכולתו לצעוד את הדרך ברגליו, מרכיבים אותו על החמור; ואם יש צורך בכך, נושאים אותו אף במיטה.
"ואם צודה להם" - אם נשקפת להם סכנה שיארבו להם בדרך, רשאים ליטול עמם מקלות כדי להגן על עצמם.
"ואם היתה דרך רחוקה" - אם המרחק לירושלים ארוך, רשאים ליטול עמם מזונות לדרך.
גבול ההיתר - מהלך לילה ויום:
כל ההיתרים הללו נאמרו במסע שאורכו יום אחד ולילה אחד בלבד, כלומר כאשר ביכולת העדים להגיע ליעדם בתוך עשרים וארבע שעות מראיית הלבנה. הטעם לכך: אם לא יגיעו ביום השלושים לחודש, שהוא היום שניתן לקבעו כיום הראשון של החודש הבא, ייקבע ראש חודש ממילא ביום שלמחרת. נמצא שאין בעדותם כדי לפעול דבר, ולפיכך אין מתירים בעבורה חילול שבת.
מקור ההיתר:
על מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש, שנאמר: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם". "אלה מועדי ה'" - אלו הם חגי ה'; "אשר תקראו אותם" - שתכריזו ותקבעו אותם; "במועדם" - בזמנם הראוי. מן המילה "במועדם", כדרכה של לשון "מועד" בתורה, למדים שאף בשבת מותר לעשות את פעולת קביעת המולד החדש, ומכאן שמחללין את השבת לצורך עדות החודש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היקף ההיתר לחלל שבת לצורך עדות החודש: הרכבת הרואה על החמור ואף נשיאתו במיטה, נטילת מקלות מפני הסכנה ונטילת מזונות לדרך הרחוקה. היתר זה מוגבל למהלך לילה ויום, שכן מעבר לכך אין בעדות תועלת והחודש נקבע ממילא; ויסודו בפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם", המלמד שקביעת המועדים נעשית בזמנה אפילו בשבת.