ראש השנה, פרק ד', משנה ז': "העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה - השני מתקיע". שליח הציבור השני, זה המוביל את תפילת מוסף, הוא שהתקיעות נעשות בתפילתו - התקיעות משולבות בשמונה עשרה שלו, והוא האדם המוביל את התפילה שבה מתקיימות התקיעות.
טעם הדבר בגמרא:
הגמרא מסבירה כי לא תמיד היה הדבר כך. בתחילה היו תוקעים בשופר כחלק מתפילת שחרית, ולפיכך היו אומרים מלכויות, זכרונות ושופרות בשחרית. אלא שאויביהם של ישראל גזרו גזרה כנגד תקיעת שופר וכנגד קיום המצוות, והציבו מרגלים בבתי הכנסת כדי לוודא שלא ייתקע בשופר. המרגלים היו ממתינים סביב שעה ארוכה, ומשלא נשמעה תקיעה בשחרית היו מתייאשים ועוזבים; משהגיע מוסף, יכלו ישראל לתקוע בשופר. מכאן עברו התקיעות לתפילת מוסף.
סיום המשנה - ההלל:
המשנה מסיימת בעניין ההלל - בזמנים שאומרים בהם הלל, שהרי בראש השנה עצמו אין אומרים הלל: "הראשון מקרא את ההלל" - שליח הציבור הראשון, המוביל את תפילת שחרית, הוא המוביל את ההלל, שכן ההלל נאמר בשחרית ולא במוסף.
לסיכום: במשנה זו למדנו את חלוקת התפקידים בין שליחי הציבור ביום טוב של ראש השנה: התקיעות נמסרו לשליח הציבור השני, בתפילת מוסף - מפני גזרת האויבים שהעבירה את התקיעות משחרית למוסף; ואילו ההלל, הנאמר בשחרית, נמסר לשליח הציבור הראשון.