מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ז'. משנה זו עוסקת בשני מקרים שבהם מוטל על השומע עצמו להכריע אם יצא ידי חובת שמיעה: השומע תקיעת שופר מתוך חלל המשמיע הד, והשומע קול שופר או מגילה כשהוא עומד מחוץ לבית הכנסת.
"התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס":
בור - חפירה סתמית בקרקע.
דות - דומה מאוד לבור. לדעה אחת, ההבדל היחיד ביניהם הוא שדפנות הדות מצופות באבן או בלבנים; ויש המבינים שהדות הוא מבנה בנוי מאבן או מלבנים כעין בור, אלא שהוא יושב על הקרקע ואינו חפור בתוכה.
פיטס - כלי חרס גדול מאוד, והתוקע תוקע לתוכו.
בכל התרחישים הללו קובעת המשנה: "אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא". אם שמע את קול השופר עצמו - קיים את המצווה; ואם שמע את קול ההברה, הוא ההד, ולא את קול השופר - לא יצא. מכאן מתעוררת השאלה: כיצד יכריע השומע מה שמע?
הגמרא מבארת שהעומד בתוך הבור או בתוך אחד מן החללים הללו יצא ידי חובתו בוודאי, שכן שמע לכל הפחות את קול השופר עצמו בנוסף לקול ההד. הרא"ש מבין לפי זה שכוונת המשנה היא שהיושבים בתוך החלל - בתוך הבור או בתוך הכלי - הם שיצאו ידי חובתם, ואילו העומדים בחוץ לא יצאו, משום שאין ביכולתם להבחין אם שמעו את קול השופר או את קול ההברה.
המקרה השני - העובר אחורי בית הכנסת:
המשנה ממשיכה בעניין הקרוב לו, שאף בו נדרש שיקול דעתו של השומע כדי לקבוע אם קיים את מצוות השמיעה: "וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה - אם כיוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא". כלומר, אדם העובר מאחורי בית הכנסת או שביתו סמוך לו, ושמע את קול תקיעת השופר או את קול קריאת המגילה בעודו עומד בחוץ ולא בתוך בית הכנסת: אם כיוון לבו לקיים את המצווה בשמיעה זו - יצא; ואם לא כיוון - לא יצא.
ואף שהתוקע בשופר או הקורא במגילה אינו יודע כלל מן העומד בחוץ, ואינו מכוון להוציאו ידי חובה - מכיוון שהוא שליח ציבור, שלוחו של הרבים, כוונתו מאליה להוציא את כל השומעים, בין הנמצאים בבית הכנסת ובין שאינם נמצאים בו. נמצא שהכול תלוי בשומע: אם כיוון - יצא, ואם שמע במקרה בלא כוונה - לא יצא ולא קיים את המצווה.
על כך מסיימת המשנה: "אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיוון לבו וזה לא כיוון לבו". הדמיון למקרה הראשון שבמשנה ברור: בשני המקרים שמעו שני האנשים קול, וההכרעה מסורה לשיקול דעתם. שם השאלה היא אם שמעו את קול השופר או את ההד; וכאן שניהם שמעו את אותו קול שופר ממש ואת אותו קול מגילה ממש, אלא שזה כיוון לבו לקיים את המצווה וזה לא כיוון.
בביאור "כיוון לבו":
כוונה לקיים מצווה - יש המבינים ש'כיוון לבו' שבמשנה הוא כוונה לקיים את המצווה, ודבר זה עולה בקנה אחד עם הדעה ש'מצוות צריכות כוונה': בלא כוונה לקיים מצווה, אין המצווה מתקיימת.
שימת לב - ויש הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, וכל שעשה את המצווה בפועל - יצא ידי חובתו ממילא. לדעתם, אין 'כיוון לבו' שבמשנה כוונה לקיים את המצווה, אלא שנתן דעתו על השמיעה, בניגוד למי שאינו מודע לה כלל.
למעשה, לפי דעה זו: מי שקול המגילה או קול השופר היה אצלו כרקע בלבד - שמע, אך לא התרכז בכך כלל ועסק בדבר אחר - הרי הוא בכלל מי שלא כיוון. ואילו כוונה פירושה שהאדם שם לבו לעצם העובדה שתוקעים בשופר, ולאו דווקא שהתכוון לקיים בכך מצווה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם ההכרעה אם יצא ידי חובה מסורה לשומע. במקרה הראשון - התוקע לתוך הבור, הדות או הפיטס - התנאי הוא שישמע את קול השופר עצמו ולא את קול ההברה, ולדעת הרא"ש רק העומדים בתוך החלל יצאו ידי חובתם. במקרה השני - העובר אחורי בית הכנסת או שביתו סמוך לו - הכול תלוי בכוונת השומע, שכן שליח הציבור מכוון מאליו להוציא את כל השומעים. ובביאור 'כיוון לבו' נחלקו: אם הכוונה לקיום המצווה, כדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה, או שדי בכך שנתן דעתו על השמיעה.