ראש השנה, פרק שני, משנה ז. בחלק הקודם למדנו על התהליך שבו מתקבלים העדים בבית הדין; כעת מלמדת אותנו המשנה כיצד מתרחש בפועל מעשה קידוש החודש עצמו.
לשון המשנה:
"ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש" - ראש בית הדין מכריז שהחודש מקודש, וכל העם הנוכחים שם עונים אחריו: "מקודש, מקודש".
"בין נראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו":
שני ימים אפשריים ישנם לראיית הירח, ו'נראה בזמנו' פירושו שנראה ביום הראשון שבהם - יום השלושים של החודש הקודם, כלומר שהעדים העידו שראוהו ביום השלושים. לדעת התנא קמא, בין אם נראה בזמנו ובין אם לא נראה בזמנו אלא ביום שלמחרת, בשני המקרים עושים את מעשה הקידוש: ראש בית הדין אומר "מקודש", וכל העם עונים אחריו "מקודש, מקודש".
"רבי אלעזר ברבי צדוק אומר":
רבי אלעזר ברבי צדוק חולק וסובר כי אם לא נראה בזמנו, כלומר ביום הראשון, "אין מקדשין אותו" - אין עושים כלל את מעשה הקידוש. וטעמו: "שכבר קידשוהו שמים" - משנתקדש החודש בשמים, הרי הוא מקודש מאליו כברירת מחדל, ואין צורך בהתערבותו של בית הדין. זהו דבר המתרחש מעצמו, ולפיכך אין צורך לעשות בפועל את תהליך אמירת "מקודש, מקודש".
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר מעשה קידוש החודש - הכרזת ראש בית הדין ועניית העם אחריו - ואת מחלוקת התנאים: לדעת התנא קמא מקדשין את החודש בכל מקרה, בין שנראה בזמנו ביום השלושים ובין שלא נראה בזמנו; ואילו לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק, כשלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו, שכן כבר קידשוהו שמים.