ראש השנה, פרק ד', משנה ד'. משנה זו ממשיכה לדון בתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי, כפי שעסקנו במשנה הקודמת, אלא שתקנה זו נוגעת במישרין לראש השנה ולקידוש החודש - ההכרזה על החודש החדש.
קבלת עדות החודש כל היום:
"בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום" - בתחילה היו מקבלים את עדות העדים על החודש החדש, ובכלל זה לעניין ראש השנה, במשך כל היום כולו. ביום השלושים באלול, שבכוחו להיות ראש השנה, היו פותחים את היום מתוך הנחה שיהפוך לראש השנה משעה שיגיעו העדים, ולפיכך היו מקבלים אותם לאורך כל היום.
המעשה שהביא לתקנה:
"פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים בשיר" - העדים איחרו לבוא, והלויים, שהיו אומרים את השיר בשעת הקרבת תמיד של בין הערביים, התבלבלו בשיר.
כדי להבין את הקלקול, יש להקדים שאף בתמיד של שחר נאמר שיר. מאחר שבדרך כלל אין העדים מגיעים בשעה מוקדמת כל כך, סידרו את הדבר באופן הבא:
בתמיד של שחר: אמרו שיר של חול, השיר הרגיל של ימות החול, ולא שירו של ראש השנה.
בתמיד של בין הערביים: אמרו שיר של ראש השנה, שכן בדרך כלל עד שעת הקרבתו כבר הגיעו העדים.
באותו מעשה לא הגיעו העדים, והלויים לא ידעו כיצד לנהוג. בגמרא נחלקו בדבר:
לדעה אחת - לא אמרו שיר כלל.
לדעה השנייה - אמרו שיר של חול.
לאחר מכן הגיעו העדים, וביקשו לקדש את אותו היום כראש השנה - אלא שהשיר הלא נכון כבר נאמר, או שלא נאמר שיר כלל.
התקנה: קבלת עדים עד המנחה:
בעקבות המעשה התקין בית הדין "שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה" - שיקבלו את העדים רק עד זמן המנחה, הוא הזמן שבו הקריבו את תמיד של בין הערביים.
"אם באו עדים מן המנחה ולמעלה - נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש" - אם הגיעו העדים לאחר המנחה, ממשיכים לנהוג באותו יום קדושת ראש השנה, אף שכבר ידוע שמאחר שאין מקבלים את עדותם, ראש השנה האמיתי יחול למחרת; ואף למחרת נוהגים קודש.
אין מפסיקים לנהוג קדושת ראש השנה באמצע היום, שאם כן יאמרו הבריות בשנה הבאה: "נהגנו ראש השנה לחינם, ובאמצע היום הפסקנו". לפיכך משלימים את היום הראשון כיומו הראשון של ראש השנה, אף שראש השנה האמיתי הוא היום שלמחרת.
המשנה ממשיכה: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום כבתחילה, שהרי מאותה שעה שוב אין חשש של קלקול בשיר.
הגמרא במסכת ביצה מבארת כי תקנה זו של רבן יוחנן בן זכאי, לקבל את העדים אף בשעה מאוחרת של היום, נאמרה רק לעניין קביעת ראש חודש. אך הוא לא ביטל את התקנה שאם באו העדים מאוחר יהיו נוהגים שני ימי ראש השנה: מקבל הוא את עדותם וקובע את אותו יום כיום הראשון בתשרי, ואף על פי כן נוהגים גם ביום השני קדושת ראש השנה, במקרה שבאו מאוחר.
תקנה נוספת: מקום כינוסו של בית הדין:
המשנה ממשיכה ומביאה תקנה נוספת: אף אם ראש בית הדין - שעל סמכותו נסובה קביעת מועד ראש השנה - נמצא במקום אחר, מחוץ למקום שבו רגילה הסנהדרין להתכנס, ואף אם ידוע לציבור היכן הוא שוהה, אין הולכים אליו. תיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהיו הולכים תמיד למקום שבו רגיל בית הדין להתכנס, ושם יוכלו לקדש את החודש בשעת הצורך אף בלא נוכחותו.